קלנדיה

אמבולנס של הסהר האדום כבר חנה במרכז מחסום הרכבים וחיכה. הרבה זמן חיכה. נהג האמבולנס, מיודע משכבר, קרא לי לגשת.

לפני שעברתי את הגדר שתוחמת את מחסום הרכבים חיילת צעקה: אסור לך!

אסור... זה מסוכן... הם יורים..., קראו לעברי פלסטינים שהיו בדרך לגדה.

ואפילו שהידיים שלי היו חשופות, ואפילו שהם, שחמושים ברובים, יכלו לראות שאין לי לא רובה ולא סכין ואפילו שנהג האמבולנס חזר וקרא לי, לא זזתי.

הפחד שיתק אותי.

אחרי הרבה זמן הגיע אמבולנס הסהר האדום מירושלים, איש שירד מהראשון עלה אל השני והובל מהמקום.

לא ניתן היה להתעלם מזה שבכף ידו כיסה האיש אחת מעיניו.

כשכבר הייתי בצדו האחר של המחסום עצר לידי האמבולנס שבו הובא האיש, והנהג, זה שקרא לי לבוא ולא נעניתי לקריאתו, אמר: "בגלל הזמן שעבר יכול להיות שהוא איבד את העין שלו", וסיפר שהאיש עובד בביה"ח רפידייה שבנבלוס נפגע בתאונת עבודה ונשלח לבי"ח במזרח ירושלים בניסיון להציל את העין הפגועה.

אני לא יודעת אם האיש איבד את עינו או לא, אבל אני כן יודעת שיש נהלים שלא מאפשרים לאמבולנסים מהשטחים להגיע במהירות האפשרית לבתי החולים הפלסטיניים שבמזרח ירושלים. כלומר – אמבולנס שטחים אסור לו לעבור את מחסום קלנדיה וחולה או פצוע או אפילו שכיב מרע יועבר רק בנוהל גב-אל-גב בין שני אמבולנסים.

אבל הנהלים הרי לא ירדו משמיים. את הנהלים הגו אנשים.

***

שלוש שנים הוא מנוע שב"כ. שלוש שנים ואין לו מושג למה וכה.

לפני חודשיים בא שוב למת"ק, נכנס לחדר של השב"כ וביקש מהקפטן שישב שם להסיר את המניעה.

הקפטן אמר שאין בעיה, שהמניעה תוסר, אבל בשביל זה הוא צריך לעבוד אתם.

אבל הוא לא רוצה להיות ג'סוס, אמר לקפטן.

אוקיי, יש לי מספר הטלפון שלך, אמר הקפטן, אם יהיה לי מה להודיע – אתקשר.