בקעת הירדן: ביקור במאהלים
סארא כעאבנה שבה הביתה
למעלה מחודש שכבה סארא בבית החולים ללא הכרה, מרחפת בין החיים והמוות. כל אותה העת התאבל בעלה עודה על בתם האנה, בת פחות מחודשיים במותה, וגם עליה, עד שהתעוררה. אתמול, כששבה הביתה כמעט חודשיים לאחר התאונה, כל הכפר לבש חג. הנערות במחצלותיהן והגברים שחטו לכבודה כבש. ואילו סארה ישבה לה בצד על מזרן, ידיה אסופות בחיקה הריק, ועיני השקד שלה, תהומות של עצב, מספרות את כל הסיפור : איך הגיע הצבא פעמיים במהלך הקיץ החם והרס את ביתם, איך הגיע קצין של צבא הכיבוש ב-4.8 ואמר להם שאם הוא ימצא אותם שם למחרת היום הוא יחרים גם את הטרקטור (שמביא מים
למשפחה !) וגם את כל שנותר לה. איך קמו באישון לילה ויצאו לדרך לבנות להם בית במקום אחר, ואיך פגעה בהם בחשיכה משאית ישראלית , פצעה את 7 בני המשפחה, וקטפה את הנא הקטנה ש-50 ימים בלבד מלאו לה. אחד מני ספורים רבים של כיבוש אכזרי וגירוש בלתי נסלח.
10.00
בצומת חמרה נתקלנו בטור ארוך של מכוניות מכיוון שכם, דבר שהעיד על כך שבמחסום חמרה, מרחק כ-500 מ' משם עוכבו מכוניות רבות זמן רב ועכשיו הותר להם לנסוע.
ואכן בהגיענו למחסום ראינו 3 חיילים עוצרים מכוניות ובודקים אותן. 3 מכוניות התעכבו למספר דקות ואז קיפלו החיילים את הדוקרנים שהניחו קודם על הכביש למנוע נסיעה במסלול השני, והסירו את המחסום. בזמן שעצרנו שם עקף אותנו ישראלי מימין על השוליים ובעוינות שאל מה אנחנו עושות שם. כשאמרנו שלא עניינו, הוא אמר "אני יודע מי אתם" אמרנו שגם אנחנו יודעות.
בדרך עברו אותנו במהירות עצומה כ- 70 אופנועי-ענק. האם הפכה הבקעה לשדה המירוצים של אופנועי ישראל ?
ביקרנו את המשפחה בראס אל אחמר שלפני 3 חודשים הרסו את המאהל שלה ולפני חודש את פאנלים הסולאריים. צביה מגייסת כסף כדי לעזור ל-2 הבנות הבוגרות של המשפחה ללמוד סיעוד. את הסמסטר העכשווי , שהתחיל ב-1.9, הן הפסידו, אבל שמחו לשמוע שנעזור להן והן ייגשו מייד להרשם לסמסטר הבא, ב-1.1.20.
בשדות של עטוף החלה הזריעה וראינו פועלים רבים.
ביקרנו את יוסף ונאגיה ואת אשרף ורימא. בתם בת ה-6 של רימא ואשרף החלה ללמוד בכיתה א' ומתקשה מאוד איך לא ? הילדים פה נולדים גדלים במדבר, ללא כל גירויים, שום משחקים ומלבד כדור שלפעמים מביאים להם ישראלים לא ראו צעצוע מימיהם . לא ציירו, לא למדו התנהגות קבוצתית , לא תירגלו תרגילי למידה. איך הם יכולים להתחיל כיתה א'? בכל האזור אין בית ספר ואין גנים. במרחק כחצי שעת נסיעה , בעין אל בידה, יש בית ספר, והרשות הפלסטינית דואגת להסעה, אבל לא מוכנה להסיע את ילדי הגן. כך שהם יושבים בבית עד לכיתה א'.