א-ראם, קלנדיה
"הכיבוש הורג אותנו"
המבט של הנער בן השש עשרה היה כמו של מי שיודע שאין יותר תקווה.
במבט של האב היו תהומות של כאב ובפיו תפילות לרחמי שמיים.
"זה הילד שלי" אמר.
כי ילד גם כשהוא כבר נער או אפילו גבר נשאר הילד של אבא שלו, בטח בשעות שכאלו.
האב סיפר שיש לילד שלו סרטן בראש, שכבר ניתחו אותו בביה"ח מוקאסד שבמזרח ירושלים ושמחזירים אותו לשם כי המצב שלו...
רק עשרים דקות עוכב הנער באמבולנס עד שנפתחה בפניהם הדרך לצד האחר של המחסום.
רק עשרים דקות של השהייה. "רק" כי במקום הזה הכול יחסי, גם זמן העיכוב הוא עניין יחסי.
ומי שעוד היו נוכחים שם כמו תמיד הם הרובים והבירוקרטיה של יש או אין "תאומים", כלומר: מותר או אסור לו/להם לעבור, וכמו תמיד היו שם גם הנוכחים/הסמויים שמחליטים מי עובר ומי לא, והייתה גם היד החמושה שניסתה לחסום את המצלמה.
*
"מה היא עושה פה?" שאל אחמד על רימונה (שלמרות השם המטעה, היא לא מפה ולא יודעת עברית), "היא לומדת את הכיבוש" עניתי,
"תגידי לה שהכיבוש הורג אותנו",
אמרתי.
א-רם.
שני שערי מתכת כבדים יש בחומה שמקיפה את א-רם ומפרידה אותה מירושלים.
שערים צבאיים שרק לצבא הזכות להיכנס ולצאת דרכם ורק להם המפתחות.
השער המערבי שבין מחסום קלנדיה לעיירה כבר שנים נפתח לסירוגין במטרה לווסת את עומסי התנועה במחסום ושוטרים מפנים רכבים פנימה, לתוך א-רם, לעולם לא ממנה.
עד לאחרונה השער המזרחי שמפריד את א-רם מדחיית-אל-בריד היה לשימוש אקסקלוסיבי של הצבא ומגב. לאחרונה גם הוא נפתח בפני פלסטינים, גם הוא לכניסה בלבד.
להיכנס לפלסטין זה קל, קשה היא היציאה ממנה.
השער פתוח כל יום בין שלוש לשבע אחה"צ (לא יודעת לגבי סופי שבוע וחגים כי שכחתי לשאול).
"לפעמים מגב תוקעים אותנו", סיפר יוסי הקצין האחראי והרחיב ש: "הרבה פעמים הם או לא באים בזמן לפתוח או לא באים בזמן לסגור ואנחנו נתקעים".