בקעת הירדן: חיילים, תסתכלו להם בעיניים

צופות: 
צביה שפירא, נורית פופר(מצלמת) ודפנה בנאי (כותבת)
27/08/2020
|
בוקר
Seriously? Does this make us safer?
אישה יושבת בפתח אוהל מאולתר
הריסות של מבנה בקעת היקדן
כלי מטבח ליד ההריסות והצללה מאולתרת

מרים הקשישה יושבת בפתח האוהל שסיפק לה הצלב האדום, אחרי שביום רביעי 26.8.20 הצבא הרס את ביתה, אוהלה. מרים היא חולת סוכרת קשה, היא עיוורת ועומדת בפני קטיעת רגלה הנמקה. היא, בנה וכלתה ועוד שני בנים מתבגרים התגוררו בשני אוהלים שאת אחד מהם, כולל המטבח וכמובן דיר הצאן – הרס הצבא בארבע לפנות בוקר.

בכל פעם שאני עומדת בפני המשפחות האומללות הללו, שנשארות בשמש בטמפרטורה של קרוב ל-40 מעלות, אני נפעמת מרמת האכזריות שארצי התדרדרה אליה במהלך שנות הכיבוש. האטימות מול מצב אנושי בלתי נסבל, והחזרה לשיגרה אחרי שלקחת לבני אדם את היקר להם מכל, את המרחב האישי, המגן מפני העולם האכזר, מפני פגעי הטבע והאדם. מה חשים הילדים הישראלים החמודים של השכנים שלי, שברגל גסה מחריבים את עולמם של זקנים, של חולים, של ילדים, שכל חטאם שנולדו מהעבר האחר של הלאומיות שלהם? לדעתי – הם חשים כלום!!

כמו שלא מזיז לאף אחד סבלם של מיליוני אנשים שכלואים כבר קרוב ל-20 שנה בעזה, כך לא איכפת להם כהוא זה מהאנשים הללו. ובכל זאת, מנקרת בי הפליאה: פה הם מסתכלים לאנשים בהם הם פוגעים בלבן של העיניים, באנשים פשוטים, עניים, שאי אפשר אפילו בדמיון הצה"לי המטורף ביותר לחשוד בהם כמחבלים. מבטים מתחננים, ייאוש עמוק כל כך. חייל !!! הבט !!! אלה בני אדם , לעזאזל !!! איך לא קם אחד, רק אחד, שיקרא בקול – די, אני לא יכול, לא כך חינכו אותי הורי !!

והשיא – לאחר שסיימו את משימתם בגבורה, חצו החיילים את הכביש וקפצו לשכנה, גם היא אישה חולה, מטופלת בשבעה זאטוטים ויש לה גידול בראש, והודיעו לה בעליצות "בשבוע הבא אנחנו באים אליך", וצחקו. כי אין מהנה משיכרון הכוח.

הביקור אצל תחריר, שלפני שנתיים הרסו את ביתה, שסובלת זה כשנתיים מגידול בראש, שעברה כבר שני ניתוחים ועכשיו עומדת בפני השלישי. היה קשה. קשה לראות את הסבל האנושי של האישה וילדיה, שצילצלה לבקש מאיתנו נעליים לילדים כדי שיוכלו ללכת לבית הספר. עכשיו היא גם לא ישנה מפחד פן יבואו בעוד שבוע להרוס את ביתה (אגב, כבר שמענו בעבר איומים מסוג זה, ולא בהכרח הם מתממשים, לעיתים אחרי איום כזה עוברות שנים עד שהדבר אכן קורה, אם קורה. הצבא הרי אף פעם לא מודיע מראש על כוונתו להרוס, הכי נוח לו להחזיק את הפלסטינים בחרדה מתמדת). איך אורו פניה כשהילדים מדדו את הנעליים (חלקן חדשות מהקופסה) והיו יכולים אפילו לבחור את ההיפה בעיניהם. הבאנו גם אוכל, בגדים וקצת כסף.

לאחר מכן נסענו לראס אל אחמר לבקר את המשפחה שהרסו את ביתם לפני שנה . לפני שנה רצו שתי הבנות ללמוד באוניברסיטה. השגנו את שכר הלימוד ואפילו מחשב נייד לאחת הבנות, אלא שהיא קיבלה הצעת נישואין והחליטה לוותר על לימודים. הוריה החזירו לנו את הכסף ואת המחשב ועכשיו הלכנו לברר אם אחותה השנייה רוצה ללמוד. התברר שלא. בתחילה כנראה שתיהן עודדו זו את זו ללמוד אבל עכשיו שנשארה לבד, גם האחות ויתרה על החלום...

ביקור קצר במקחול אצל  נאג'יה. הילדים רצים אל המכונית ושואלים בהתרגשות "מתי נוסעים למעין?" כמה שהם מחכים לזה !!

ולבסוף – נסענו לחמרה לראות את איך אפשר להגיע למקום המרעה של הרועים פלסטינים, שמתנחל חדש במקום מנשל אותם בכוח ובאלימות מאזור המרעה שלהם. חברינו מ"ליווי רועים" החלו ללוות אותם ועד כה הצליחו להגן עליהם.
תוך כדי נסיעה בשטח הלא מיושב, הברחנו ללא משים עדר של צבאים. כמה עשרות. מראה מרנין לב !