קלנדיה

צופות: 
תמר פליישמן.
26/12/2017
|
אחה"צ

אמבולנס מהגדה חיכה בין נתיבי התנועה של מחסום הרכבים בקלנדיה. חיכיתי על המדרכה מולו.

"תתרחקי" מישהו מאחורי צעק. הסתובבתי, ראיתי סמוך אלי את השוטר מנשה חי. סמוך מדי.

למרות הקרבה הפיזית מנשה לא הפסיק לצעוק שאסור לי, שאני מפריעה להם לעבוד, שאתרחק.

מפריעה? – בכלל לא. עמדתי רחוק מהם ולא פניתי לא אליהם ולא אליו.

"אני במקום ציבורי" אמרתי.

והוא: "זה לא מקום ציבורי. זה שאנחנו נותנים לציבור להסתובב פה זאת באמת בעיה ואם את לא מבינה יש לך בעיה".

לא הצלחתי אז ולא מצליחה גם עכשיו להבין את הלוגיקה של המשפט הנ"ל.

מנשה המשיך לצעוק: "עוד נעצור אותך* ואף עורך דין לא יוכל לעזור לך. תתרחקי מפה".

ובתנועות ראש מזלזלות ובקול צפצפני מיזוגני חזר על כל מילה שאמרתי: "לא מתרחקת... אני פה..." וכאלה. כשגמר עם החיקוי אמנם חזר אליו הקול הרגיל, הסמכותי, אבל לא תמו הצעקות: "שום אמבולנס לא יגיע לכאן". אמר ועשה.

חשוב להבין שבמחסום קלנדיה נציג המשטרה הוא המפקד העליון ועל פיו יישק דבר.

בתגובה לאי הציות שלי החליט מנשה לדפוק את מי שהכי קל לדפוק, לתקוע את מי שהכי קל לתקוע ולהעניש את מי שהחיים הכבידו בעונשם - את הפלסטינים שבדרך אל בתי החולים ועל הדרך גם את צוותי הרפואה של הסהר האדום.

לכל המשרתים במחסום הרכבים ירדה פקודה לא לבצע העברות חולים במקום שמיועד לכך אלא בין מסלולי התנועה, במרכז מחסום הרכבים.

חזרתי אחרי שעתיים, החושך המוקדם כבר ירד על המקום , ומנשה? הוא לא היה בגופו אבל היה  ברוחו ובפקודתו.

שני אמבולנסי טיפול נמרץ מהגדה ושניים מירושלים שהגיעו לא יכלו להעביר ביניהם את החולים במקום הרגיל, הפנוי, רק בין המסלולים, התוצאה הייתה עומס תנועה רב מהרגיל לשעה זו.

לרבים רבים נגרם עיכוב ונגזל זמן.

עוכב חולה מונשם שהושב לביתו מביה"ח אוגוסטה ויקטוריה ועוכב גם תינוק בן חודש שבלבו פגם והוא נשלח בקופסת טיפול נמרץ כשרופא שהיה צמוד אליו דאג להשאיר אותו בין החיים.

לרופא לא נתנו לעבור, "לא היו לו תאומים". עברו רק התינוק ואמו.

  • אם וכאשר מנשה חי יקיים את איומו, זו לא תהייה הפעם הראשונה שאעצר בגינו.