אימתין, בית פוריכּ, שכם

צופות: 
עמירה א', רחל א'
26/10/2017
|
בוקר

כללי: יום צפיה לא שגרתי בשטחים הכבושים. שומעים אנשים, בתוך ביתם, במסעדה, ברחוב בעקבות ימי הים אנו מקבלות הזמנות לבקר בכפרים מהם באות הקבוצות.
ההזמנות בחלקן מאין הבעת תודה ובחלקן רצון להמשיך קשר, ואולי גם לספר סיפור וגם סקרנות של שני הצדדים. כך הגענו היום לבית פוריכ.
כמי שלא קוראת את כל הדוחות הופתעתי לדעת כי הדרך הישנה בה היינו נוסעות לבית פוריכ חסומה מאזור איתמר, ולכן כדי להגיע לבית פוריכ יש להכנס לנבלוס ולמצוא את הכביש הפונה ימינה לכיוון בית פוריכ.
פלסטיני, חבר מאמתין, הציע להסיע אותנו לשם. וכך זכינו ליום סיור 5 כוכבים מלווה בסיפורי חיים פלסטינים וכמובן כניסה למקומות אליהם אולי לא היינו זוכות להכנס בכוחות עצמינו.

מהכפר בית פוריכ הגיעה אלינו קבוצה לים בשנה זו, וראש הקבוצה היא בחורה צעירה שהתאלמנה בגיל צעיר והיא מגדלת 3 בנות צעירות.  ההזמנה שלה שנבוא לבקר היתה מלווה בבקשה מאיתנו לעזור לה למצוא דרך לכלכל את  משפחתה בכוחות עצמה, מאחר והחברה הפלסטינית לא מקיימת מערכת חברתית סוציאלית שמאפשרת למשפחות נזקקות כלכלה בסיסית ברמה סבירה, ומי שמשפחתו לא מסייעת בידו מוצא עצמו חסר ישע במידה רבה, או מקבץ נדבות. שזה אותו דבר במילים אחרות. ביקור כזה מראש מעורר חשש שיצפו מאיתנו למה שאיננו יכולות לתת. למרות הידיעה הברורה הזאת החלטנו לנסוע ולקיים את הביקור הזה ואת השיחה הזאת.
היום היה מלא הפתעות. לא ידענו למה לצפות, והלכנו עם מה שיקרה.
הפתעה ראשונה שצפתה לנו היא הכניסה בכביש הראשי לבית פוריכ. אמנם הייתי בבית פוריכ אבל כנראה כמו הסוס לא הסתכלתי שמאלה-ימינה. היום נגלו לעינינו בשני צידי הכביש ארמונות שלא יביישו את ספרי האגדות של דיסני, או סרטים הוליוודיים, לצד בתים פשוטי מראה. וההסבר הידוע שדייריהם, או בעליהם חיים באמירויות ולמעשה הבית עומד ריק, וכן אמירה שהכפר עצמו יש בו מי שיש לו הכל או מי שאין לו כלום. אין אמצע. אלה רוצים להראות לעולם שופוני, ואחרים שנאנקים. והכל חי ביחד. וכמו כל מקום קטן שכולם מכירים את כולם והחוקים החברתיים מאד נוקשים לא טוב שמישהו שם עליך את עין הרע.

אחד הארמונות בבית פוריכ.
צילום: 
עמירה איתיאל

כל פעם שאנו חוצות את הקו מהמעשה הפוליטי עצמו של כתיבת עדות על מעשה הכיבוש הנאלח לנסיון להבין או להכנס קצת פנימה לחברה הפלסטינית פותח הנושא הכלכלי הפעור את פיו ושם אותנו במצב הבלתי אפשרי של מי שמתבקש ממנו להיות ה"דוד מאמריקה".

כמו שפעם הסתכלנו אנחנו על הדודים מאמריקה, או להיות אטום ופני פוקר שלא מבין. אנחנו כן בחרנו לאמר שאין לנו כח כלכלי מאחורינו. אנחנו ארגון נשים שמתנגד לכיבוש ושמח להכיר ולפגוש ולדעת ככל יכולתו אבל מעבר לזה, ידינו קצרות.

זה מתסכל את שני הצדדים אבל שם את הדברים על השולחן ומעביר את הנושא ל.. איך לא... מעמד האישה בחברה הפלסטינית. ושם לא נעשה יותר קל. עומדות לפנינו שתי אחיות, צעירות, חכמות, בעלות תאוות חיים ורצון לנהל לעצמן חיים בכבוד והעולם מחייך ומעקם פה.
מה יכולה לעשות אישה פלסטינית בכפר? נגיד רוצה לעשות הליכה. מאשי פיאלבלד. יכולה? לא. מיד ידברו. רוצה לפתוח מכון יופי בבית. אולי יביא אותה לעצמאות כלכלית. אינשאללה. יכולה? מאיפה תקח כסף? האם יתנו לה הלוואה? האם תוכל להחזיר את ההלוואה? זה מה שהחליטה לעשות ידידתנו מהכפר. וכבר פנתה שני חדרים מרוהטים לתפארת וקנתה ציוד בצ'קים ללא כיסוי וכבר חייבת כספים ומתחננת לכל כיוון שיעזרו לכסות. וכך נודע לנו על סגנון של צדקה שקיים דרך המסגדים.

כאשר מישהו זקוק לסעד (כמו שתואר קודם) פונה מעין מתווך לאחר בעל יכולת ומבקש ממנו לממן את אחד הילדים של המשפחה הנזקקת. וכך, במקרה הטוב, מספר אנשים בעלי יכולת מממנים את הילדים לפי צרכי המשפחה, ללא הסכמים או חוזים, וללא זמן ברור, ונראה שהכל נעשה וקורה ואולי זה סוג של פתרון כלכלי-חברתי שאין לדעת איזה מחירים הוא גובה מהמשפחה או מהאשה במקרה זה.

הרבה פעמים, בביקורים האלה, אני מוצאת עצמי לא מבינה איך העולם מתקיים. איך אנשים שאין להם שום הכנסה ברורה, מצליחים לגמור את היום. בהמשך הגענו למרכז הכפר שם התכבדנו במנת פלפל שעושה אבא שלה בדממה ורוגע ב"מסעדה" הקטנה שלו. וברור שהוא לא יחלץ אותה ממצבה. גם לא הורי בעלה שנפטר.

רוצות לשלם עבור המנה. לא. מה פתאום. אתן אורחות. חס וחלילה. זה מעליב.

בעומדנו במרכז הכפר משקיף עלינו מלמעלה בהר מגדל צהלי או התנחלותי (נראה כמו המשך לאיתמר או גבעות עולם). לדבריהם, חלף זמן, כבר שנה ויותר מאז הרצח האחרון בכביש, של הזוג מההתנחלות אלון מורה, ועכשיו אין כניסות של חיילים או מתנחלים לכפר. יש תקופה יחסית שקטה. ילדים כבר לא זורקים אבנים, למרות זה סוגרים מדי פעם את המחסום וחיילים עומדים שם ובודקים.

הצרה שמעיקה היא חזירי הבר שמכלים את היבולים. הסיפור הזה שחוזר על עצמו, כאילו באות משאיות של מתנחלים ופורקות חזירי בר. אם הוא באמת אמיתי, למה הוא מושתק? וכך, לקח אותנו הדליל (מדריך הטיול של היום) לסיור בנבלוס. הגענו דרך אזור תעשיה, מסחר, שוק סוסים מאובק והמשכנו פנימה לשדרה המרכזית איתה נוסעים לאורך הואדי שחותך את העיר בין שני הרכסים עיבל וגריזים.

חלום המפתח על קיר לאורך הרחוב, ברחוב הראשי, שכם.
צילום: 
עמירה איתיאל

עברנו לצד מחנה הפליטים עסכר ולצד בלטה. ראינו את הכניסות הצרות פנימה ושמענו תיאור מוכר על הצפיפות והעוני וראינו את המכוניות שמנסות להכנס והעומס, ומשם המשכנו מערבה וככל שמעריבים כך הסביבה נהיית יותר נוחה...

עברנו ליד השוק הגדול, ובהמשך הגענו לשכונה שקרויה כמו בית החולים "רפידיה", והיא שכונה מודרנית לכל דבר, עם מסעדות, בית מלון מפואר, בו ישבנו בקומה ה-6 במסעדה "כאן יא מא כאן" כמו שמתחילים סיפורים, ממנה משקיפים על כל העיר כמעט, והכרנו את בעל המקום, שזקוק לעזרה בהשגת אישור סוחר לו ולאשתו, ואחר שמכיר את סילביה. המקום לא המה אבל היושבים בו היו נשים כמעט בלבד, שנהנו מאוכל טוב, נרגילה ואוירה של החיים הטובים.

מרכז שכם.
צילום: 
עמירה איתיאל

משם לכפר סרה, הישוב המוכר לנו מימי בית איבה הרחוקים, הדרך היתה קצרה. עברנו דרך אזור בקצה של העיר שנבנית בו שכונת וילות, כמו הרחבה בקיבוצים... ובצד הדרך מסעדה שמתחשק לעצור בה שמשקיפה על הנוף לכיוון מחסום בית איבה ליד הישוב קוסין שגם הוא מכר ישן. והגענו לאמתין, גם בה נבנים בתים מחוץ לכפר, בתוך השדות שלא ברור אם זה בי או סי. כפר שקט שלא מחפש בעיות אומר לנו הדליל. ונפרד מאיתנו. באמת שאין עליו. עשה לעמירה חגיגת יומולדת שלא חלמה עליה היום. מזל טוב.

הבאנו לזהרן סחורה, קבלנו צהרים משובחים מסוהד וחזרנו הביתה.