קלנדיה

צופות: 
תמר פליישמן.
26/02/2017
|
אחה"צ

בסיסמה  "כן לרעב לא לדיכוי" יצאה לדרך התהלוכה.

demonstrators Qalandiya 25Feb2017 Tamar Fleishman.jpg
מפגינים

 

השנייה שבין שריקת הרימונים שנורו בכינון ישיר אל המפגינים ואל מי שהיו בשולי ההפגנה ועד שהגיעו לקרקע ועשו את האוויר למסך עשן סמיך וצורב שלכד את כולנו בטבעת חנק.

השרשרת האנושית נותקה, לא ראינו עוד איש את אחיו ועשרות בני האדם שבאו בצעקה גדולה אל מול המחסום לדרוש את שחרור העצורים המנהליים ראיד פאיז מוטיר וג'מאל אבו ליל מראשי הנהגת מחנה הפליטים קלנדיה ששובתים רעב במחאה על מעצר השווא – נפוצו לכל עבר.

למי שאין זכויות אדם בסיסיות גם אין את זכות הצעקה.

  • תודה לויוי צורי שעזרה למצוא מקורות בסוכנות הידיעות מען.

זה היה אקורד הסיום.

כשעתיים קודם אחמד ואביו הגיעו באמבולנס מג'נין.

לאבא של אחמד יש גידול בראש. הרופאים בג'נין שלחו אותו לביה"ח מוקאסד שבמזרח ירושלים. שם הוא אמור לעבור בדיקת מסוכנות ואחריה יוחלט היכן ינותח, במוקאסד או בהדסה.

נוהל גב-אל-גב היה בעיצומו, החולה כבר הועבר בין האלונקות, חייל כבר צילם את שתי תעודות הזיהוי הירוקות (של אחמד ושל אביו), שטרות הכסף עבור שרותי האמבולנס כבר החליפו ידיים וגם התיק השחור הגדול ובו חפציו של אחמד ושל האב גם הוא כבר נפתח ונבדק. אבל אז, כשכפסע היה בין היותם כאן - במחסום לשם – בדרך לביה"ח, הכל נעצר. "אתה לא יכול לעבור. אין לך תסריחinfo-icon'" אמר המאבטח לאחמד.

BackToBackAmbulance Transfer Qalandiya 25Feb2017 Tamar Fleishman.jpg
נוהל גב אל גבinfo-icon, העברת חולה בין אמבולנסים

אחמד קפא. זה לא יכול להיות. הוא הרי דאג מבעוד יום לכל האישורים. מה קרה?

גם האב קפא. בלי אחמד הוא אבוד. אבל הוא כבר היה מוטל באמבולנס והוסע לירושלים.

התחילה סדרת טלפונים.

"מבררים" אמרו במוקד הבריאות, "אולי עוד מעט".

כשהעוד מעט עבר אמרו "אולי עוד חצי שעה".

אחמד שקיווה שהאישור יתקבל ויוכל לנסוע אל אביו באוטובוס המשיך לחכות. חיכו גם אנשי הצוות הרפואי מג'נין וחיכה גם המאבטח שחס על אחמד וניסה לעודד, "אולי עוד יתנו... אולי עוד חצי שעה... אולי מחר...".

כשגם חצי השעה עברה ועוד זמן חלף, מה שנשאר לאחמד זה רק ה"אולי מחר" ועם זה הוא חזר לג'נין.

אז אולי מחר - אבל אולי לא.

#

להעביר כיסא נכים מירושלים לפלסטין זה מבצע לא פשוט ואפילו מסוכן.

שני בחורים שהגיעו לפתח המחסום עם כיסא נכים מצאו את עצמם תקועים.

גם אחרי שקופל היה כיסא הנכים רחב מהרווח שבין מוטות הקרוסלה. נכון שיש שער לעגלות אבל הוא נעול. אין פותח ואין מפתח.

נכנסתי פנימה והצלחתי להסב את תשומת לבו של חייל, "שילכו דרך מעבר הרכבים" צעק מבעד לזכוכית המשוריינת, "זה מסוכן, יורים שם" צעקתי אני, אבל הוא כבר לא שמע ולא היה.

לחזור לא יכולתי, זו one way. החלטנו, הבחורים ואני שאבוא לקראתם מעבר לגדר של מחסום הרכבים.

מיהרתי, נצמדתי לגדר הכחולה, זו שאליה אף פלסטיני לא מעז להתקרב כי "אסור!", שמעבר לה זה שטח הריגה, שכולם יודעים שמי שהולך במחסום הרכבים עלול להיירות וצעקתי דרך מוטות המתכת לשוטרים ולמאבטחים שזה בסדר, שהחייל אמר, ש... הבחורים וכיסא הגלגלים התקדמו לעברי, חלפו על פני ויצאו בשלום משטח המחסום.

אני לא יודעת אולי החייל טלפן ויידע את השוטרים, אולי הצעקות שלי הן שפעלו, אבל אני יודעת שרק כשהבחורים והכיסא עברו את תחום הסכנה הרגשתי את הלמות הלב החזקה, ורק אז יכולתי לנשום לרווחה.

WheelChair Qalandiya 25Feb2017 Tamar Fleishman.jpg
העברת כסא גלגלים מירושלים לפלסטין