קלנדיה-חולים מעזה מחכים במחסום שעות ארוכות לחזור הביתה
שני רכבי הסעות חיכו בנקודת השילוח של החולים מעזה.
אחד הנהגים אמר לי:
- את יודעת שיש כאלו שכבר מהבוקר מחכים שם בפנים שיתנו להם לנסוע הביתה?
- יודעת. אתה יודע מה קורה למי שמגיע אחרי שאתם יוצאים מפה?
- בטח נותנים להם לקחת טקסי רק שזה עולה להם יותר.
- זהו שלא.
כשניתן האות ונפתח השער יצאו האנשים בקבוצה צפופה ועמוסה בצרורות, בני אדם שממהרים באטיות. היו מהם שצלעו והיו שגביע פלסטיק כיסה אחת מעיניהם וסיפר ללא מילים סיפור של ניתוחי עיניים.
אחרונה יצאה קשישה מצומקת שעיניה המנותחות לא היו לה לעזר, שהיססה בכל צעד, שפחדה למעוד בין השלוליות והאבנים ושמחה לכף היד (שלי) שאחזה בשלה והובילה אותה בבטחה אל הרכב.
במחנה הפליטים סיפר חבר שכשהגיעה בשישי בערב הידיעה שהילד קייס אבו רמילה נעלם, מיהר גם הוא להצטרף למחפשים.
מאות רבות, אולי אלפים באו לבית-חנינה.
בכולם פעם זיכרון אסונו של מוחמד אבו-ח'דיר.
נהר האדם סרק כל רחוב וחיפש בכל שביל. האנשים שהאמינו שיהודים חטפו את הילד התקדמו לעבר נווה-יעקוב לחפש שם.
אבל הצומת לנווה-יעקוב נחסמה בידי המשטרה, "חשבו שהמשטרה יודעת משהו ולא מספרת, אחרת למה סגרו רק את הצומת הזאת ואת הצומת לפסגת זאב השאירו פתוחה?"
כל הלילה חיפשו. בבוקר נודעה הזוועה שהילד נמצא מת בבור שהתמלא במי הגשמים, בור שבשטח שיפוט עיריית ירושלים. בור לא מגודר.
"מה אכפת להם שם בעירייה שערבים טובעים ומתים?" ספק שאל ספק קבע החבר
על מחיצת פחים מתגבהת ביציאה מהמחסום הצמידו שלט אזהרה בעברית בלבד.
לא יודעת מה יותר, מצחיק/מגוחך או מגעיל/מעצבן.