כפר ג'מאל, מחסום פלאמיה צפון (914)

צופות: 
רחל אפק, צביה שפירא (מדווחת) אורחת: עיתונאית "הארץ" עמירה הס.
25/12/2016
|
בוקר

בשבת 17.12 נפגשנו עם עמירה הס, על פי בקשתה, בירושלים אצל איבון מנסבך, נכחו גם רוני המרמן, קרין וויוי הירושלמית. עמירה בקשה להכיר יותר מקרוב את מרחב התפרinfo-icon במרכז הגדה, כנראה על מנת לפרסם תחקיר מעמיק בנושא זה.  

לאור בקשתה נפגשנו  ביום ראשון 25.12 בשעה 5.00 בכניסה לעזון. ירד גשם זלעפות, נסענו לשער החקלאי של פלאמיה צפון (שער 914). כשהגענו למקום בו החנינו את הרכב, חשבנו שלא הגיעו חקלאים בגלל הקור הנורא והגשם שלא פסק. אולם כשהתקרבנו לסככה הקרובה לשער, פגשנו שם כ 20 אנשים עטופים במעילים ומנסים לא להירטב. כבר מזמן ספרו לנו החקלאים כי הם הקימו את הסככה בכספם, כל אחד נתן 10 ₪, הם קנו את החומרים והניחו את הגג על מבנה שהיה שם קודם. בצד השני של השער אין סככה כזאת, ולמרות שהם העבירו בקשה דרך המתק שיבנו להם סככה כזאת, שתגן עליהם מהגשם בחורף ומהשמש היוקדת בקיץ – הם לא נענו. אנחנו מחכים כעשרים דקות עד שיגיע הג'יפ הראשון לבדיקת השטח.  עמירה המנהלת שיחות ערניות בערבית המשובחת שלה ומתעניינת בכל דבר. האנשים נענים ומספרים לה על תלאותיהם ועל הבעיות הבלתי פתירות שלהם. תוך כדי רחל ואני רואות  את המעבר הצר החדש שדרכו יכולים החקלאים שהולכים רגלי, לעבור "כמו כבשים בטור" כך תיארו לנו את הרגשתם.

עד שהחיילים שהגיעו בג'יפ מתארגנים שלושתנו – עמירה, רחל ואני -, עומדות בתוך הדבוקה הזאת של חקלאים שנרטבים בגשם, עומדות ביניהם ומסוככות על קצתם במטריה הגדולה שלנו. עוברות עוד עשר דקות והגשם לא פוסק, יצאו 4 חיילים והתקרבו לשער בתוך המעבר הצר, שניים (מהמשטרה הצבאית) הולכים קדימה: אחד מהם מחזיק את המפתח למנעול שתלוי על השער הראשון, השני עם אנטנה מתרוממת מעל גבו הולך לידו, שני חיילים חמושים הולכים אחריהם ברובים שלופים לפניהם.  הגיעו קרוב אלינו – אף לא מלת שלום, בוקר טוב, כאילו כולנו שקופים ולא נראים. החייל עם המפתח מנסה לפתוח את המנעול, הידיים בקור הזה לא כל כך מצליחות לעשות זאת. אני עומדת ומתבוננת בו מבלי לומר מלה, הוא מרים לרגע את ראשו ועיניו נתקלות בעיני, ואני מזהה את הפחד הנורא שיש לו מדבוקת הפלסטינים הרטובה שעומדת מולו בשקט ומחכה שהשער יפתח, נראה לי שהוא בטוח שרק יפתח השער וכולם יסתערו עליו בסכינים שלופים...ברגע שהמנעול נפתח החיילים מתרחקים במהירות מאיתנו, פשוט בורחים אחורה מלווים בחיילים עם הרובים השלופים אחריהם. ובתוכי מתרוצצות הרבה מחשבות – מצד אחד אני שמחה שאני עומדת בין כל הפלסטינים ואין לי שום רגש של פחד, ומצד שני אני מבינה מה עושה שטיפת המוח הצהלית לחיילים הצעירים האלה שמימיהם לא פגשו פלסטיני לשוחח איתו שהמפקדים שלהם הפחידו אותם עד מוות מהמפגש עם פלסטינים עד כדי כך שלא יכולים להוציא מפיהם  ברכת "בוקר טוב" לאנשים שעומדים מולם.

בתוך חצי שעה הסתיים מעבר הולכי הרגל ואחריהם עברו  3 טרקטורים. מיהרנו לכיוון שער סלעית המצוי צפונה לשער פלאמיה, אולם הגענו מאוחר ולא היו כבר חקלאים ורכבים ליד השער. 

חזרנו לכפר ג'ימל.  

א. מכפר ג'ימל הזמין אותנו לבקר בביתו. רחל ואני הכרנו אותו מהמשמרות שאנו עורכות בשער החקלאי של פלאמיה צפון, הוא אדם גדל גוף בעל כריזמה שידע לנהל את הפלסטינים שעוברים בשער הזה וגם לארגן שביתות כדי להשיג את מבוקשם. שנתיים היה לו היתר מעבר כזה שכתוב עליו "למרות מניעה" וכשזה הסתיים לא מוכנים לנפק לו אישור כניסה חדש כדי שיגיע לעבד את האדמה שלהם. בבית היה חמים ונעים. הכרנו את בנותיו היפות ובנו (שמו ג'בארה על שם צ'ה גבארה שא. מעריץ שלו, כמו פלסטינים רבים אחרים). הכרנו גם את אשתו (א. התגאה בפנינו  שהיא למדה והמשיכה ללמוד באוניברסיטה, מיד אחרי הנישואים הוא ביקש ממנה לא לעבוד ולדאוג למשפחה ולבית). היא לא פסקה מלטרוח סביבנו ולכבד אותנו בפיתות דקות וחמות מצופות זעתר , עם לבנה, שמן זית וירקות – מאכל תאווה ממש, וכמובן מיץ, צ'אי וקפה כמנהג הפלסטינים בכל בית. א. תאר לעמירה את הבעיות השונות שיש לחקלאים שעוברים בשער, היה מעניין להקשיב. ואולי עמירה אפילו תצליח לדבר עם מישהו בצהל בעניינים האלה, ואולי מי יודע, אולי תצמח לא. וחבריו אפילו טובה גדולה מהביקור הזה. הם סכמו שבאמצע השבוע עמירה תגיע לכפר, תיפגש עם כל החקלאים שלאחרונה החרימו להם את אישורי הכניסה לאדמותיהם ותסכם את דרישותיהם.

בתשע וחצי נפרדנו מא. ושמנו פעמינו לכפר סור להיפגש עם ג'. שלו שדות רבים בתוך הכפר ומחוצה לו וגם הוא בקי מאוד בענייני השערים החקלאיים של הכפריים מכפר סור. הגשם לא פסק להכות בגג הבית ובחלונות.  גם פה התנהלה שיחה ערה בבעיות השונות שהם נתקלים בהם. שוב ישבנו מול אדם מנוסה וחכם המבין לאן חותרת מדינה ישראל בכל תעלוליה עם האדמות הפלסטיניות שבמרחב התפר. איש מהם אינו תמים, וכולם היו מוכנים לחיות חיי איכרים שלווים ולעבד את אדמותיהם כשהם חופשיים ולא תחת שלטון מדכא, גוזל וחומס..

באחת עשרה נפרדנו לשלום עם הבטחה של עמירה להיפגש גם עם האנשים של כפר סור באחד הימים הקרובים השבוע.