חיזמא, קלנדיה. בין הגדה לעזה

נהג רכב ההסעות ואיש המנהל העזתי חיכו ליד רכב ההסעות הייעודי ל- 19 בני אדם, חולים ששוחררו באותו הבוקר מאשפוז ומלוויהם.

כשנפתח שער הברזל והקבוצה הגיחה מתוכו, מכמיר לב היה לראות את התאומות בנות השבועיים מונחות על הרצפה שאלפי נעליים דורכות עליה כל יום.

בדיעבד, כשהבטתי וחזרתי והבטתי בתמונה, הבחנתי שאין אלו תאומות, שזאת שלישייה, שתי בנות ובן מכוסה עד מעל לראשו, ולא מרפה המחשבה על האם שאין ספק שטרם החלימה, שביום שובה הביתה עם הכבודה האנושית וכבודת המטען, אפילו שאין ספק שגם היא יודעת שברת מזל היא, שבניגוד למרבית העזתים שבקשתם לקבל אישור לצאת מהרצועה לשם טיפולים מצילי חיים נדחית על הסף לה אישרו לצאת וללדת בביה"ח אל-נגאח שבנבלוס, אבל גם אין ספק שהיום הזה, יום השיבה הביתה, חרף הריגוש, יום קשה הוא לה, יום של ייסורי גוף וייסורי נפש ואין ספק שגם בה מהדהד מצב התברואה ומצב מי השתייה והמחסור ומיעוט החשמל במקום שאליו היא נושאת את העוללים הרכים.

אחרונה יצאה קשישה שהתקדמה אט אט, צעד אחרי צעד, ביד אחת אחזה את בטנה כי טרם הגלידו פצעי ניתוח הבטן שעברה וקשה וכואבת לה כל תנועה, כואבת מאד.

כשהסתיימה הטענת בני האדם ומטענם הרב נתן קצין המנהל את האות ולא הייתה מניעה מלהניע את הרכב ולצאת לדרך, כשמאחור נותרות המחשבות על המקום שאליו הם כמהים וממהרים לשוב.

כשבכפר חיזמא שומעים מתושב ש"הכל טוב", כדאי לשאול לפרטים של הטוב הזה, כי הטוב שבחיזמא אינו הטוב שבמקומות אחרים, הטוב שבחיזמא הוא רע מאד, כמו שיש שמגדירים את המציאות תחת שלטון צבאי כשגרה שבפועל היא הכל חוץ משגרה, אולי היא שגרה לבא מבחוץ, מאזור הנוחות והביטחון, ככה גם "הכל טוב" של תושב חיזמא שטוב אין בו, כי המציאות שעולה מדבריו בהמשך היא של פלישות תכופות של הצבא, של חסימה מעת לעת את הכניסות לכפר ושל רכבים צבאיים מפטרלים בסמטאות.

 והחיילים שברכבים מה הם עושים? –זורקים גז על ילדים.  

הכל טוב.