בית לחם (300)

כיוון שהייתי אמורה לפגוש את הקבוצה היוצאת לים בתל אביב, הגעתי מוקדם כדי לבדוק מה קורה במחסום בית לחם. הגעתי ומיד הבנתי שהמצב גרוע ביותר. אנשים חלפו על פניי במהירות והעירו הערות, ולא היה לי ברור אם אלה כוונו לישראלית המזדמנת שעליה אפשר היה להוציא את כל הכעס והייאוש, או תלונות על מעבר הבוקר. כמה עצרו כדי לספר לי שהמתינו משעה חמש, אחרים היו מתונים יותר  וציינו המתנה של שעה וחצי, וכולם התלוננו שלא יגיעו לעבודה בזמן. חלקם התלוננו על חיילת בלונדית שנהגה בגסות.

אדם אחד, דובר אנגלית ועברית מצוין, עצר להראות לי סימני לחץ על זרועו  מהבוקר הקודם, ואמר שכך זה כבר עשרה ימים. מעסיק ישראלי הגיע והתווכח עם השוטר בתפקיד, וגורש משם על ידו בכעס רב. הוא לא רצה לספר לי מה קרה.

השוטר רפאל בן שושן, אם מפרסמים זאת ברשת היה תוקפני מאוד לעיתים, אבל למען ההגינות יש לומר שלעיתים נראה ביחסים לא רעים עם הפלסטינים. הוא צעק על כל אחד שהמתין בפנים יותר מדקה בטרם יצא החוצה. הוא לא ניסה לגרש אותי מהמקום אבל התעלם מנוכחותי. הוא תפס איש שעבר ודחף אותו לתוך החדר האחורי, וכעבור רגע יצא איתו ועם מאבטח והם שלחו את האיש לאחור דרך הקרוסלות. האיש ניסה לדבר איתם אבל הם החוו תנועות מאיימות והוא נסוג.

אין שם שירותים, יש לציין, ושתי בחורות יצאו כשהן תומכות בזקנה שהייתה זקוקה לשירותים נואשות. כל אחת  שנקלעה אי פעם למצב דומה יודעת כמה זה נורא, ולא יכולתי לעזור להן.

בשעה שמונה בערך, חיילת נעימה שאמרה שהייתה קודם בצד השני, ניגשה אליי ביוזמתה ושאלתי אותה מדוע המצב גרוע כל כך. ראיתי נשים וילדים רבים שעברו אחרי השעה שמונה! היא הסבירה שלרגל חופשות בית ספר אורגן טיול לנשים רבות ולילדים  ולמרות שנתבקשו להגיע רק בשמונה כדי להשאיר את המעבר פנוי לפועלים, רבים שבוודאי מכירים את המצב במחסום הגיעו בכל זאת מוקדם יותר. היא גם הציעה לי כיסא שעליו הייתי שמחה לשבת אבל הרגשתי שזה לא מתאים, וסירבתי.

הוקל לי מאוד כשהגברת הממונה על היוצאים לים ניגשה אליי  ואמרה שכל הקבוצה שלה עוברת ללא בעיות. עזבתי בשמונה וחצי, ובחוץ התבקשתי לסייע לשני גברים, להם מסרתי את מספר הטלפון של סילביה. הם אמרו לי שיום ראשון הוא הקשה ביותר, כי ביום ראשון אין שער הומניטרי.