ענאתא-שועפאט, ירושלים, ראס אבו סביטאן (מעבר הזיתים) - יום השישי השני של רמדאן

היום התחיל בשקט, אבל יש דברים בלתי-נמנעים. ראשית חנה ואני הגענו לשער שכם, אליו נהרו מאות אנשים למרות שהשעה הייתה רק 10 בבוקר. הכול היה חגיגי מאוד.

נכנסנו בשער אבל הקהל היה רב והכול שקט ולכן החלטנו לנסוע לענאתה. לא היו מוניות בסביבה כי כל הרחובות נסגרו אבל מצאנו נהג מונית שלקח אותנו למחסום. לא היו הולכי גל רבים, והאוטובוסים עברו ללא קושי לכאורה. אנשים ירדו מאוטובוסים, עלו שוב. נסעו כמה מטרים עד לתחנה, שם תעודת הזהות של הנהג נלקחה לבדיקה. לא היה ברור מדוע זה לא נעשה כשבדקו את הנוסעים. למדנו גם שהאוטובוסים העוברים בענאתה מובילים נוסעים בעלי תעודות זהות ממזרח ירושלים. אנשים ללא תעודות אלה נאלצים להגיע למחסום זיתים. משם לא ראינו אף אחד שנשלח בחזרה. עזבנו ב-11:45 כשמונית שעברה לקחה אותנו אל הרכבת הקלה. קווי האוטובוס 154 ו-207 מגיעים לאזור.

ואז התחיל הסיפור של היום. היינו מבולבלות לגבי המיקום שלנו, ותחילה נסענו ברכבת הקלה בכיוון הלא-נכון. לא ידענו איפה אנחנו ולא היו השלטים הרגילים של הרכבת הקלה בתחנות רגילות. וזה גם מראה משהו על היחס לנוסעים הפלסטינים ברכבת זו.

כך שבטעות עלינו תחילה על הרכבת בכיוון הלא-נכון. ולכן כתבתי שיש דברים בלתי-נמנעים. ברכבת איתנו, כשסוף סוף נסענו בכיוון הנכון, הייתה משפחה ערבית גדולה, שבמהלך השעה נודע לנו שהגיעה משכם, והייתה בדרכה לבני משפחה ביפו. הם לא ישבו כולם ביחד.

כשהרכבת יצאה לדרך שמענו מישהו הולם בדלת אבל הרכבת לא עצרה ורק לאחר שהגיעה העירה הופיע שומר ושאל בצעקות בעברית אם מישהו שכח ילדה קטנה בבאב אל עמוד. נראה היה שאף אחד לא ענה, אבל כשהגענו למחנה יהודה בני המשפחה נתקפו בהלה והחלו לצעוק זה לזה, והבנו שהם מחפשים ילדה קטנה. הם לא ידעו עברית ולא הבינו את צעקות השומר. שמחנו שאנחנו מבינות מעט ערבית. הם ירדו בבהילות מהרכבת והתלווינו אליהם, חפשנו שומר שיעזור לנו, אבל לא מצאנו איש. אמרנו להם שנישאר איתם עד שימצאו את הילדה וניסינו לטלפן למשטרה. בזמן שצלצלנו קיבל האב שיחת טלפון ממישהו  שהודיע שהוא נמצא עם הילדה בת ה-7 ושהאב צריך לבוא לקחת אותה.

בשלב זה לא רצינו לעזוב אותם עד שנדע שהכול בסדר. בסופו של דבר הוא הגיע אם הילדה והמשכנו איתם עד לתחנת אגד, במחשבה ש"סוף טוב, הכול טוב". אבל מש כשעלינו על הרכבת הקלה חנה שמה לב שהם הולכים  במדרכה בכיוון ההפוך בחפשם אחר אוטובוס לתל אביב. לא היה להם מושג לאן להגיע.

ליווינו אותם בתוך התחנה המרכזית, במבצע לא-פשוט להוביל את כולם ביחד בכיוון הנכון. גם עזרנו להם לתקשר בקניית הכרטיסים וכשהודינו לפקיד על סבלנותו, הוא אומר, "תודה לכם על הערבית". חיכינו שיעלו בשלום על האוטובוס וחיכינו עד שהוא נסע.

מאוחר יותר שוחחתי עם האב בטלפון ווידאתי שכולם הגיעו בשלום ליפו.