קלנדיה, חיזמא

לא היה קל לשכנע את האישה להיפרד מכיסא הנכים עליו ישבה ולהיעזר בנהג רכב ההסעות.

אבל הכיסא הוא רכוש הצבא, משם בא ולשם צריך לשוב, ובארז, הוסבר לה, יספקו לה אחר, וגם שהמעבר בין ספסלי הטרנזיט צר מכדי להעמיד בו את כיסא ואילו כתפי הנהג רחבות והוא הציע לשאת אותה עליהן.

אבל היא, שלדרוך על רגליה לא יכלה, סירבה מחשש נגיעת גבר זר.

בלית ברירה נאתרה לזרועות הנהג והן שנשאו אותה והושיבו אותה לבטח בטרנזיט.

כשכולם ששוחררו באותו היום מאשפוז מבית חולים ישבו במקומם ומטענם הרב הוטען במקום שנועד לו, ערך הנהג ספירה חוזרת ו - אופס, המלווה העזתי ואיש התיאום מעזה נעלמו.

לא זאת בלבד שאסור באיסור חמור שיישאר עזתי בשטח ירושלים רבתי, גם התעודות כולן ואישורי המעבר של הנוסעים כולם היו ברשות המלווה. אחרי דקות ארוכות של מתח על סף בהלה שבו שתי האבדות לרציף השילוח. איפה היו? – הסתובבו להנאתם.

נכון שמבחינה אנושית זה לא אסור, אבל על מי שמגוריו בעזה חלים חוקים אחרים ומיוחדים.

אחרי השעה 4.30 יצא הרכב לדרכו אל מחסום ארז.

בערב הודיעו בתקשורת שצהל הפגיז יעדים ברצועה.

כבר ימים אחדים מאז שהוסרו החסימות מהכניסות  לחיזמה. כבר ימים אחדים שהצבא לא פלש.

אבל פטור בלא כלום אי אפשר ורכב צהלי עומד בכניסה הראשית.

אולי כדי להזכיר, אולי כדי להפחיד, אולי כדי לאיים ואולי על פי הגדרת הפעילות הצבאית:

"להחזיק את האוכלוסייה בחוסר וודאות תמידי".