חבלה

צופות: 
רותי כץ, חנה אבירם
25/01/2017
|
בוקר

חומר למחשבה: הכיבוש לא התחיל ב-67'.

לאחר שצפינו בפתיחתו (באיחור של 5 דקות) ובסגירתו של המחסום ולמדנו כי חופשת החורף בבי"ס פלסטינים נמשכת עד 30.1.17 (כאשר ראינו לא מעט ילדים צעירים מתלווים להוריהם בצאתם מן המחסום ובחזרתם מן השדות אל חבלה), סמוך למשתלות הצמודות לכביש 55 פנה אלינו אדם.

הוא מחבלה, בן 61. לשאלתנו מנין העברית המשובחת שבפיו ענה כי קרוב ל-50(!) שנה הוא עובד בישראל (ואנחנו מוסיפות: מבוני הארץ. משך השנים חלה, פרנסתו הצטמצמה ומצבו הכלכלי הנוכחי רע). למדנו ממנו כי משפחתו מוצאה מחר̤יש. ב-48' אביו ובני משפחה נוספים גורשו/נטשו (לא אמר במפורש באיזה אופן נאלצה לעזוב את ביתה) והגיעה לחבלה. בחריש נותרו כמה בני משפחה, ביניהם דודתו. לקראת הקמת קיבוץ חורשים בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20, אנשי הכפר שנותרו גורשו לג'לג'וליה.

בת דודתו של האיש חולה ובהיותו בעל היתר כניסה לישראל הוא היה בדרכו לבקרה.