אל ג'יב (גבעת זאב), ענאתא-שועפאט, קלנדיה וגם הפתעה בחדר כושר

09.00 מחסום ג'יב –  פעם ראשונה במחסום שאורכו מי ישורנו. אנו מנסות לעבור לצד השני כאשר 2 חיילים עוצרים אותנו ושואלים: "מי אתן"? כמובן, לא מאפשרים לנו לעבור. בחזרתנו אנו פוגשים בפלסטינים שמחייכים אלינו ועוצרים לשוחח איתנו. מדברים בכעין השלמה אודות המצב שאינו ברור להם (וגם לנו) מה תכליתו וממשיכים לדרכם.

09.30 קלנדיה – מגרש החנייה מלא עד אפס מקום. בתוך האפס מקום הזה, אורחנו מאתר מקום, קרוב לכניסה למחסום. התור ארוך ומשתרך. באיו הגיעו כדי להתפלל. אנו ניגשות לראות את התור ההומניטרי. שואלות את המגבני"ק אכרם, אם ככה זה כל יום ששי. תשובתו: "אני כבר 5 שנים כאן ולא ראיתי ביום ששי תור כזה". והוא מסביר שביום ששי אין מת"ק ולכן התור ההומניטרי אינו פועל. מין תשובה שכזו. בינתיים ניגש אלינו אחד הבאים ושואל מדוע לא פותחים את התור ההומניטרי?  כל שבוע הוא מלווה מג'נין, את סבתו בת ה-90 שבאה להתפלל מדי יום ששי. הוא מוצא לה כסא והיא מתיישבת, עד שהתור יתדלדל. "ככה זה מדי שבוע" הוא אומר. ואנחנו חושבות, גם אם התור דליל יותר, אשה בת 90 אינה יכולה לעבור את המחסום גם בלחץ פחות.

11.00 מחנה הפליטים שועפט –  רוני שמובילה אותנו במשך כל היום מסבירה לנו על המקום. 100.000 תושבים כולם בעלי תעודת זהות כחולה. בנייה צפופה מאד, ללא היתרים. מציינת את הפשע והסמים שפושה במקום, אליהם נחשפנו גם בכתבות בטלויזיה. שוב נחשפות לגודלו, עוצמתו ופיתוליו  של המחסום.

רוני לוקחת אותנו לביה"ס היסודי, שלידו ערמת אשפה שאין לה סוף. לא הרחק מביה"ס תחנה למימכר סמים. "כך הם גדלים הילדים" היא נאנחת.

בינתיים אנו מבקשות להגיע לשירותים. גם הקור נותן את אותותיו. רוני מובילה אותנו לקופת חולים כללית ומסבירה לנו שחלק לא קטן מהפוקדים את המרפאה הם פצועי ירי. קופ"ח סגורה. ממשיכים לקופ"ח מאוחדת, אולי שם ניוושע. המצב כנ"ל. הלאה, המבנה של אונר"א. כנ"ל. מגיעות למבנה לזכר השהידים (לא מנסות להיכנס). מורה נהיגה דובר עברית רהוטה מציע את שירותו ומוביל אותנו להפתעה גדולה: אולם ענק שקרוי במקומותינו 'חדר כושר'. ואיזה חדר כושר. ר' בעל המקום, בסבר פנים יפות, מספר לנו, שמעבודתם בבניה, בכל חלקי ישראל, חסכו כסף ובנו את המקום המופלא הזה, כשהמטרה: מניעת פשע וסמים. יש להם כבר 300 מנויים כשעלות מנוי עומדת על 150 ₪. לנערים שנגמלו מסמים, המקום בחינם.

המארח שלנו מספר שהפשע והסמים פחתו ומזה כמה חדשים המשטרה נענית לקריאת התושבים ומגיעה למקום.

ביציאה מגיע אוטובוס והמארח שלנו מבקש מהנהג לקחת אותנו עד למחסום. כשאנו מגיעות עולה חיילת וחייל לבדוק. היא פוקחת עיניים לרווחה בתימהון כשהיא רואה אותנו. "שמעתי עברית ולא הבנתי מי באוטובוס". לאחר שהיא מתאוששת היא מבקשת תעודות, מאחריה חייל עם נשק שלוף. כמובן.

אורחנו, דב, מאד נרגש וקצת חסר מילים ממה שראה במשך היום. יקח לו עוד  זמן לעכל את המראות. בינתיים, לאות תודה הוא מתעקש לקחת אותנו לאכול. "במסעדה פלסטינית" הוא אומר.

15.30 חזרה  לת"א