קלנדיה
בוקר קשה
רק ארבע עמדות היו פתוחות כשהגענו בשעה 05:30 (החמישית נפתחה בשעה 06:20), והתורים למחסום הגיעו לקצה מגרש החנייה. החייל האחראי להפעלת הקרוסלות כדי שאנשים יגיעו לעמדות הבדיקה הכניס רק מעטים כל פעם. לכן גבר המתח. הוא הגיע לשיא בשעה 06:00 כאשר פרץ סכסוך בכניסה לכלוב השמאלי – שהוא תמיד מועד לפורענות בגלל הנדחפים לתור – והתור המסודר התמוטט כליל. משך השעה הקרובה אנשים התקוטטו בכניסות לשלושת הכלובים, בעוד שרוב הממתינים הסתובבו בסככה. התורים שוב התחילו להסתדר רק בסביבות השעה 07:00.
חייל המנהל האזרחי הגיע בשעה 06:18, יחד עם מאבטח, והתחיל להפעיל את השער ההומניטרי. בהתחלה זה היה אתגר גדול כי אנשים רבים שאינם זכאים לעבור בו התגודדו לפניו בתקווה להתפלח דרכו. בעת שהחייל בדק אישורים עמד המאבטח בין השער לקרוסלה הפנימית, מחזיר כל מי שלא היה זכאי לעבור בו. כאשר שלושת התורים העיקריים לכלובים החלו להווצר שוב בסביבות השעה 07:00, פחת הלחץ בשער ההומניטרי, אליו ניגשו רק נשים, מורים, תלמידי בית ספר ואלה שהיו בדרכם לבתי חולים. אלה הועברו מיד. החייל, אותו לא ראינו בעבר, היה ידידותי מאוד ביחס שלו לפלסטינאים.
אבל אלינו פנו אנשים רוגזים, אחד אחרי השני, ושמשנו למעשה כלאי ברקים עבור מפעילי המחסום, ובעצם גם עבור עם ישראל כולו. צעיר אחד סיכם את המצב בקלנדיה כמהווה "עונש קולקטיבי."
"אנו גרים ביהודה ושומרון," פתח (ועצוב לשמוע פלסטיני משתמש במינוח הזה). "אנו באים כל יום, למעשה לעבוד בבתי הקצינים ואף בבתי החיילים. אנו בונים את מדינת ישראל. ומה מקבלים בתמורה? הסתכלו מסביב. מתייחסים אלינו כאל חיות
."
"הכיבוש הוא סרטן אבל הוא לא יימשך לנצח," הזהיר אותנו אדם שלא נתנו לו לעבור דרך השער ההומניטרי. "זו ארצנו, ויבוא יום שאנו נקח אותה בחזרה."
מזמן לא שמענו פרץ זעם כזו נגד ההפעלה הכושלת של המחסום, נגד ההשפלה והשחיקה הכרוכות במעבר היומיומי בו. מאחר וכבר לא היו תורים, לא יכולנו לאמוד את הזמן שהיה דרוש לעבור במחסום. אבל לפי הצעקות והדחיפות והרמיסות והשריקות שהתרחשו למשך כמעט שעה ליד הכניסות לכלובים, הרגשנו כי הבוקר נמשך לנצח.
בשעה 07:30, כאשר התורים כבר לא נמשכו מעבר לסככה, הצטרפנו לאחד מהם. עברנו את הבדיקה ויצאנו החוצה בתוך 30 דקות.