בית לחם (300)
תרגום מאנגלית: נעמי גל
5:30-7:00
אין חדש תחת השמש בבית לחם אפילו כשמעונן וקריר. אנשים כמו תמיד על המדרכות ובשדות. תשושים עוד לפני שהיום התחיל.
נהג המונית שהגיע לא היה הנהג שלוקח אותי בדרך כלל בגלל בלבול שלא באשמתי. כשהגענו לטנטור הסתבר שאינו יכול לתת לי קבלה והוא הציע לי שאוותר על התשלום. הוא כבר כעס לפני כן כאשר שלושה חוליגנים ישראלים קפצו ממכוניתו מבלי לשלם לו 100 שקלים. אמרתי לו לשכוח מהקבלה ושילמתי לו בתקווה ששיפרתי מעט את מצב רוחו. זה אכן מרגיז.
מלוכלך. תמיד יש מי שמלכלך. זה אמנם באחריותה של עיריית ירושלים אבל ברקת, ראש העיר, לא מגיע הנה אף פעם ונראה שלא אכפת לו שהדרך לקברה הקדוש של רחל, הפכה מיד זיכרון למשהו מפלצתי, רצופה טינופת. בנוסף אין שירותים עכשיו, כשהרמדאן נגמר. זו בושה וחרפה.
המחסום שקט ואין צעקות מהצד השני. הנשים מגיעות ושואלות שוב ושוב אם אפשר לעשות משהו ולפתוח מעבר מיוחד בעבורן. כמה פעמים אפשר להתנצל? ואני תמיד מופתעת מחדש שלמרות זאת, הן מברכות ומחייכות אליי ואפילו אומרות תודה על מה שאני עושה גם אם מה שאני עושה לא עוזר. כשבת-זוגי התקשרה לומר שהיא חולה ולכן לא הלכתי למחסום קלנדיה, התלבטתי אם שווה להגיע למחסום בית לחם, שם נראה שאנחנו לא מצליחות לשנות דבר. אבל אולי זה בכל אופן זה שווה את המאמץ. שוב ושוב אני שואלת את עצמי בבית לחם: למה אני כל כך פאסיבית... האם אני עושה זאת אך ורק כדי להרגיע את מצפוני?
אנשים שותים קפה. באיזה בית קפה נחמד אתה יושב לשתות את קפה הבוקר שלך? כאן בית לחם ואני בטוחה שהקפה כאן טעים יותר, בעיקר אם אתה ער משעה שלוש או ארבע לפנות בוקר, מחכה כבר שעות כדי לעבור במחסום ויודע שתגיע לעבודה ותקבל שכר מינימום יומי שישראלים מקבלים הרבה יותר ממך, ויושבים בסביבה הרבה יותר נעימה.
קבוצה עליזה של נשים וילדים עוברת לטיול של כיף. רק אם אחת עמדה מודאגת. לבתה, שעמדה בצד השני עם תינוק, יש אישור אך היא שכחה את תעודת הזהות שלה. התקשרתי לחנה בר"ג, אבל אחרי התקפת הטרור של אתמול לא ניתן היה לעשות דבר. שוטרת צבאית נחמדה מאד התקשרה גם היא כדי לנסות ולפתור את הבעיה אך אמרה שאיננה יכולה לעזור. "פקודות" היא אמרה אבל ראיתי שאם זה היה תלוי בה היא הייתה נותנת לאישה לעבור. אולי טוב שכך. להיות בירושלים ללא תעודת זהות זה סיכון: אפשר להיאסר. אך היא הייתה עצובה לראות באיזו שמחה האחרות עברו.
כשראיתי שאין יותר מה לעשות עזבתי. ואני מודה...לעבר חיים הרבה יותר קלים. מעניין לגלות יום אחד איך המצפון שלך ממשיך לפעול כשנוח לך עם עצמך...ומשהו בכל אופן מציק ומטריד.