מחסומי הצפון: על מי סוגרת חומת ההפרדה, עלינו או עליהם?
מחסום ברטעה
הגענו למחסום בשש. המוני פועלים עלו מן הטרמינל וכולם חיפשו, חיכו, ומצאו את רכבי ההסעה שלהם. תמונה כזו מלמדת שהמעבר מן החניון התחתון, לשם מגיעים מאות ואלפי פלסטינים מכל הגדה, פועל בלי בעיות. ואכן לא היו פקקים ולא תורים ולא דוחק. איש לא ניגש אלינו, פה ושם החלפנו ברכות בוקר טוב / בוקר אור וזהו.. התמלאנו בתחושה לא חדשה שאנחנו שקופות, שתואמת את הפחת בתחושת הערך של עבודתנו.
מול המחסום לכיוון הגדה נפרסים מגרשי החנייה החדשים העצומים, לכל רוחב המבט. פשוט מגהצים שם את הנוף בלי חשבון. מי שלא רוצה לשלם 10 ₪ למכונית, חונה בשולי הכביש ודרכי העפר וצועד מאות מטרים ברגל.
מיהרנו למחסום חקלאי טייבה-רומנה (שער 154), הנמצא במורדות המזרחיים של אום אל פחם. נפתח ברבע לשבע. מולנו חומת הבטון המבוצרת, המשדרת תאוות כיבוש מגלומנית חסרת מעצורים. החיילים גוררים במנוף את שער הברזל (אין חשמל?) והם והפלסטינים נראים כגמדים לעומתה. מי הסוהר ומי האסיר? הפלסטינים מחכים לפתיחת השער כשאינם יודעים כלל אם החיילים בכלל הגיעו. החומה המפלצתית הנמתחת מערבה וצפונה היא הפתרון לפרצות בגדר ההפרדה, שהיו כל כך נוחות ומבורכות הן לישראל והן לפלסטינים. החומה היא מקור הכנסה לא ייאמן לחברת אקרשטיין המספקים את לוחות הבטון הטרומיים מהם מרכיבים כמו לגו את החומות. מי מרוויח מהכיבוש. מהמלחמות. כמו ביצורי קו ברלב. עברו 2 טרקטורים וכ-15 הולכי רגל. צמד חיילים ניגשו לברר מי אנו והודו שלא שמעו עלינו מעולם.
במחסום טורה-שקד לא התרחש משהו ראוי לציטוט. מג"ב תפסו את הפיקוד שם, נראה אם הם יתגברו על בעיית האיחור הקבועה בפתיחת המעבר.