בית לחם, הצד הפלסטיני - יום השישי הראשון של רמדאן

מחסום 300, יום ששי ראשון של רמדאן

כ-100 מטר אחרי הרמזור של הרוזמרין מקים משמר הגבול מדי שנה ברמדאן מחסום. גם השנה עמד המחסום הזה על מקומו. בעלי זקנים ופאות ושביסים בדרכם לקבר רחל רשאים לעבור ברכב. אנחנו נאלצנו לחנות במרחק די ניכר ויצאנו לצעדת בוקר על רגליים בנות 170. התפלאנו על מיעוט התנועה ורק כעבור דקות הבנו כי שעון הקיץ הוא עוד אחד מתופעות ה"אפרטהייד" – בינתיים קיץ רק בישראל. לצד הפלסטיני עברנו בקלות – איש לא התעניין בנו.

התנועה הדלילה בתחילת המשמרת אפשרה להתפנות לסקור את "הנפלאות והחידושים".  במעבר הגברים הוסיפו "חומות" המפרידות בין המעברים השונים. נוספו גם שתי עמדות בידוק ועמדה נוספת לזו שהכרנו משנים קודמות, עבור המאבטחים. מערכת דיגיטלית חדשה הוכנסה לשימוש מה שמזרז את המעבר. אפליקציה על הטלפון – קליק של הבודק ועוברים. הנשים עוברות במעבר שמשמש כלי רכב בימים אחרים והפעם לא השקפנו שם. הגילים כתמיד – עד 45 עם אישורים, 54-45 ללא אישורים אבל עם הרבה "אבלים". ילדים עד גיל 12 ללא מסמכים. בקבוקי המים שעמדו "לנוכח פני האומה" דיברו בעד עצמם.

לאט לאט התגבר זרם העוברים ואתו גם המסורבים. המבוגרים שביניהם נשלחו הביתה בלווי קצר של חייל עד מעבר למחסום. אבל ה"פושעים הכבדים" נלקחו בלווי לצד הישראלי. למה? לאן? עוד יתברר.

המשטרה, הצבא, משמר הגבול והשב"כ נוכחו במקום בהמוניהם. כולם חמושים מכף רגל ועד ראש. לא ניתן היה להתעלם מהמתח באוויר. ההתנהגות הייתה "קורקטית", מה שלא הסתיר שהכיבוש הוא אכזר ושעל חופש פולחן אין מה לדבר. מתאם הפעולות בשטחים, ראש המינהל וכל קציניו באו להנות מ"היעילות וההקלות שניתנו השנה". לא היינו שותפות להרגשה הזו אך הוכחנו כי אנחנו עוד כאן ורואות ומבינות.

בשנים עברו דיווחנו על אוירה חגיגית, על אנשים במיטב מחלצותיהם עם ילדות קטנות בשמלות צבעוניות וילדים חמודים בחליפות קטנות. היום לא הייתה שום חגיגיות, אף אחד לא צחק, ילדים כמעט ולא ראינו. אנשים מיהרו לאוטובוסים וההרגשה הייתה שכל מה שרוצים זה להסתלק מהר ככל הניתן מההשפלה שבהליכה לתפילה באופן כזה.

החלטנו לעזוב. תמיד עברנו בדרכנו הביתה דרך שער הברזל שהוא חלק מחומת הרשע העוטפת את בית לחם. שוטר עצר אותנו ודרש שנעבור "כמו הפלסטינים" דרך המחסום. ניסינו להתווכח – וחבל. תעודות הזהות נדרשו ונלקחו (ובוודאי גם צולמו), טילפנו ובררו ובסוף הודיעו לנו ש"אני רק מקיים הוראות". חשבנו שאת זה כבר שמענו פעם. עברנו דרך המחסום – ותמיד יש חצי כוס מלאה – ראינו מה עובר על אלפים מדי יום. כאשר הגענו לצד הישראלי הסבירו כי היציאה הרגילה סגורה "ואם אתן לא יכולות לדלג מעבר לגדר" צריך ללכת מסביב. לפתע הופיע שוטר שמכיר את נתניה והחליט שהוא יעביר אותנו בדרך הרגילה. מעבר לזה שהדרך קצרה ונוחה יותר ניתנה לנו הזדמנות לברר מה קרה "לפושעים הכבדים". בכניסה למחסום יש "כלוב" – כאין גינה מוזנחת סגורה. שם ישבו המעוכבים. לשאלתנו הסבירו כי "מחכים לאוטובוס שיקח אותם הביתה". אנחנו לא מספיק תמימות ויותר מדי מנוסות בכדי להאמין לשקר הזה. חזרנו לימי ה"ג'ורות" – מעכבים שעות ושולחים הביתה. כך מבטיחים שמי שהמלך לא חפץ בתפילתו לא יגיע למסגד ללא האישור הקדוש.