קלנדיה - תפאורה חדשה למחזה עוועים ישן.

צופות: 
תמר פליישמן.
24/02/2019
|
אחה"צ
מסך ענק מקרין את הנעשה באולם, במחסום המשודרג.

המחסום להולכי הרגל השתדרג ונחנך ברוב פאר והדר.

הכניסה היא לבירינט של שבילים מפותלים שקירות מחוררים מפרידים ביניהם ומובילים לאולם התכנסות בו משודרת מוסיקת מעליות ומעל ראשי האנשים מוקרן על מסך ענק מה שבפנים.

לבירינט הכניסה למחסום המשודרג

האיש שעמד לפני בתור הפנה את ראשו ואמר לי: It is awful,

והחיילים מה? - עמדו מולנו זורחים כחתנים בחופתם.

אלא שגם אם ימרחו טונות מייקאפ על פרצוף רקוב לא יעשו אותו ליפה או נכון או צודק, כי המחסום הוא לא המבנה.

המחסום הוא לא כמה זמן אורך המעבר בו.

המחסום הוא לא הנימוס או חוסר הנימוס של החיילים.

המחסום הוא לא החומר. המחסום הוא המהות. הוא השליטה. הוא הדיכוי. הוא סירוס הרוח.

  • וְאִידָךְ זִיל גְמוֹר

הלאה משם למת"ק שנמצא במרחק פסיעות אחדות אבל כדי להגיע אליו יש לעלות ולרדת בשני גרמי מדרגות.

השעה הייתה כמה דקות אחרי שלוש ובפנים, כמו בסרט רע שחוזר על עצמו ארבע נשים, בעצם שש נפשות, שתיים נשאו בחיקן תינוק והשלישית שטרם התאוששה מניתוח לב לוותה באישה צעירה ממנה, אולי בת, אולי אחות, כולן באו מבי"ח בחברון והיו בדרך הביתה, לעזה.

ברגיל הרכב הייעודי לרצועה יוצא בין שלוש לארבע. באותו היום עזב כבר באחת וחצי.

מה על הנשים והתינוקות? – "אין מה לעשות, שיבואו מחר".

הניסיון מלמד ששתדלנות או ניסיון לדבר על לבם עולים בתוהו.

אחרי שקוננו ודמעו ונאנחו הבינו שנגזר עליהן שלא לעשות את הלילה בבית והתחלנו את הדרך חזרה לגדה.

כל יולדת חבקה ביד אחת את תינוקה ובשנייה נשאה את צרורותיה, המלווה של מנותחת הלב, אולי בתה, אולי אחותה, נשאה את צרורות האישה שהתקשתה בהליכה והתנשמה בכבדות ולי לא נותר אלא לשאת על זרועי את האישה המדדה.

זה לא שידור חוזר של אותו הסרט, כי גם אם המקום הוא אותו המקום, הנהלים הם אותם הנהלים ואפילו אם הנסיבות אותן הנסיבות, כל אדם הוא עולם בפני עצמו, כל אדם וצרותיו, כל אדם וסיבלו.

  • מכל התמונות שצלמתי את הנשים והתינוקות בחרתי להציג את זו כי יש משהו נוגע ללב בעיני התינוק והיה משהו מאד נוגע ללב בעיני אמו.
תינוק במחסום קלנדיה בדרך מבית החולים בחברון לביתו בעזה