קלנדיה - נפתח השער שהיה נעול בשרשראות ברזל

בתוך האופל הגדול, בתוך קשיי הפרנסה וחוסר התקווה, כל כך מעט דרוש כדי להעלות חיוכי שביעות רצון על פני אנשים.

לפתע, בלי הודעה מוקדמת, בלי הכנה, נפתח השער שהיה נעול בשרשראות ברזל במשך חודשים ושוב הדרך פתוחה בפני עוברים ושבים כבעבר.

זה היה איזה קפטן שבא וסגר, אמר תושב מחנה הפליטים, היום בבוקר, אמר, באו חיילים  ופתחו.

הכוונה ללכת למשרד המת"ק נכזבה.

• הם צריכים לעבוד עד חמש אבל סגרו כבר בארבע, אין לי מושג למה, אמר איש אבטחה.

פניתי אל הדרך המובילה אל מחוץ למחסום.

אבל מה שידעתי אני, שסגור, לא ידעו בני משפחה שהגיעו מרמאללה, אם אב ושתי ילדות שבאו למשרדים לקבל אישור מעבר עבור האב – היחיד מארבעתם שאינו בעל "התעודה הנכונה" שמקנה לבעליה זכות לפגוש את בני משפחתו שמעבר לחומת האפרטהייד.

אחרי שהארבעה עשו את המסע הלא פשוט של עלייה וירידה בארבעה גרמי מדרגות המתכת והגיעו אל מול חדרי המנהל, האור הקלוש והספסלים המרוקנים לא היה בהם די כדי לבשר להם שהמקום ריק.

האב שהלך ראשון דחף את הקרוסלה שמובילה לסככה שלפני המשרדים ואז קרה הבלתי צפוי ומנגנון הקרוסלה ננעל. לא פנימה ולא החוצה. האב מצא עצמו תקוע בין מוטות המתכת, אשתו ובנותיו מחוץ להן ואני במקרה הגעתי אל העבר האחר בדרך היציאה מהמחסום. הזעקתי מאבטח שעמד ליד עמדת בדיקת התעודות. הגיע המאבטח אל האיש הכלוא וניסה לדחוף שוב ושוב את מוטות המתכת וכלום. לא זזו. הזעיק את חברו וחברו הזעיק חבר אחר, עמדו שלושה בחורים חסונים וחמושים, משכו ודחפו וטלטלו, אבל המתכת הייתה עקשנית מהם ולא נכנעה. האיש נשאר תקוע בתווך והאישה ועמה שתי הבנות עמדה מהעבר האחר, כל כך קרוב לבעלה וכל כך רחוק ממנו והתייפחה. אין לך מה לדאוג, אמרו לה הבחורים עם הרובים, נוציא אותו מפה, רק עוד כמה דקות, אבל הדקות התארכו ונמתחו. בעצה אחת עם בעלה ומתוך אמונה בדברי המבטיחים, לקחה האישה את בנותיה ופנתה ללכת לאחותה בירושלים. הזמן לא עצר, חצי שעה חלפה, אנשים בדרכם עברו ותקעו מבט משתומם באיש שתקוע בקרוסלה וקבוצת מאבטחים מקרקרת סביבו ללא תושייה, אז הוזעק למקום שוטר שהצטרף לכוח המנסה, אבל גם הוא לא הועיל, המתכת לא נכנעה.

השוטר הציע שהאיש ייתפס על מוטות הקרוסלה וינסה לעבור מלמעלה, יש שם רווח, אולי ככה יוציא את שאר גופו, עלה האיש על מוטות המתכת, שלף את ראשו מבעד למוטות אבל שארית הגוף לא עברה. חזר וירד אל בין המייצרים וחיכה. שוב התייעצויות, שוב דחיפות ומשיכות, שוב הבטחות - לא נשאיר אותך לבד... יהיה בסדר... רק עוד כמה דקות... אבל הדקות התארכו.

מאז שעזבה אשתו האיש לא הוציא הגה מפיו. לא אמירה, לא אנחה ולא בקשה. עמד כלוא וחיכה

כשהשעון הראה שזמן הכליאה מתקרב לשעה, כשהשמיים שבחוץ החשיכו, וכשחרף ההבטחה "נשאר אתך פה כמה שייקח", קצרה גם רוחם של הכביכול מסייעים ובסיעור מוחות החליטו להזעיק אחד מעובדי המת"ק שיבוא עם המפתח ויחלץ את האיש. למה רק עכשיו? – לא לי הפתרונות.

טילפנו למי שטילפנו. עוד מעט הוא יבוא עם המפתח אמרו. אבל אז, עלה השוטר למעלה, הוריד את הפאנל העליון של הקרוסלה, מישש בכל מקום, לחץ על כל בליטה, ובדרך פלא הפלונטר הותר והמנגנון שוחרר מנעילה. שמחו המאבטחים, שמח השוטר, נפרדו בגיל מהאיש ששוחרר והלכו שמחים וטובי לב לדרכם. והאיש שיצא מביתו לפני שעות כשמטרת פניו לבקר את משפחתו בירושלים עזב את המחסום מהעבר האחר מזה בו הלכו אשתו וילדותיו, שב לביתו שברמאללה.

זה לא אירוע של אלימות ולא של ירי על מנת ואפילו לא של מעצר. זה אירוע בשולי הדברים הדרמטיים, שמיטיב להאיר את המציאות של שליטה בכל תג של חיי מיליוני בני אדם לאורך עשרות שנים, בני אדם שלא ידעו יום אחד של חירות, כי השאלה למה אדם אינו זכאי מתוקף היותו אדם לפגוש את בני משפחתו כי אווה לבו לראותם? למה ילדות רכות  בשנים נאלצות לצפות בהשפלתו של אביהם וללכת בלעדיו להיכן שהובטח שילכו כמשפחה?

שאלות כאלו ושכמותן מהדהדות וחייבות להמשיך ולהדהד.