קלנדיה

היורה תמיד בא בהפתעה.

בדרך, כשענן שחור נפרס למעלה כמו שמיכה והשמים החלו להמטיר והגשם התחלף לברד ושב לגשם, חשבתי לא נורא, אסתדר איכשהו.

אבל בקלנדיה, כשהגעתי רטובה ורועדת למחצית הגשר, הבנתי שאני לא מסתדרת, ידעתי שבמקום שאליו אני הולכת אין באמת מקום מסתור.

עשיתי דבר שמעולם לא עשיתי, הסתובבתי, הפניתי את המצלמה כלפי הלמטה האפור והרטוב ושבתי על עקבותיי.

למטה, ליד תחנת אוטובוסים, שוחחתי עם נהגי מוניות. שמעתי על התנהגות אלימה ובוטה של שוטרים, על המחסור בבתי שימוש במקום, על כך שלמרות שכבר לפני חודשים הוצב במקום מתקן יביל בן שלוש דלתות, הדלתות תמיד נעולות. מה עושה מי שנזקק לנקביו?  מסתתר מאחורי מכונית חונה, משתין ונזהר שלא יבחין בו מי מהשוטרים.

 "מי שנתפס פה משתין מקבל קנס של 450 ₪, אבל איפה ישתינו? תראי אותו," אמר האיש והצביע על אדם שעשה את צרכיו תוך שהוא נדחק בין קיר לאוטו, "הוא סובל מסוכרת, איפה ישתין?"

הם גם הצביעו על סלע שהוצב לא מכבר כדי לחסום מעבר רכבים אל הגשר ולא מאפשר למי שבאים ברכבם לאסוף ילדים ששבים לביתם להתקרב אל הגשר.