קלנדיה - משפחה פלסטינית מארה"ב עם צרכים מיוחדים מול בירוקרטיית הכיבוש
חמישה בני משפחה ישבו במת"ק וחיכו.
החמישה, אם שנולדה במזרח ירושלים ולפני שנים היגרה לארה"ב שם נולדו ארבעת ילדיה שהם כבר בוגרים, אחד בן ושלוש בנות. בת אחת משותקת בכל גופה, רק ראש וכפות ידיים מתפקדים והיא מתנועעת בכיסא נכים חשמלי.
היו להם שתי בקשות:
- שיאושר להם לשוב לארה"ב דרך נתב"ג כי הבת הנכה זקוקה לעזרה וטיפול צמוד.
- שיאושר להם לבקר את סבתם שבמזרח ירושלים ואם הם כבר שם גם לטייל בישראל.
החמישה חיכו בסבלנות שכל מי שהגיע לפניהם יטופל.
הם לא מכירים את מנהגי המקום של לחתוך תור ב:"אני רק שאלה", ארבעת האחים לא יודעים ערבית
, רק אנגלית, והערבית של האם שזו שפת האם שלה, גם היא כבר לא משהו.
כשהגיע תורם והשעה הייתה ארבע, נפנה אליהם קצין סבלני ונעים סבר ששמע את בקשותיהם, לקח את הניירות והתעודות, יצא לבדוק ושב ויצא ושב ואמר שהוא עדיין מברר מול גורמים נוספים. כשהשעה חמש עברה יצא גזר הדין: לאם ולאחות המשותקת – יש אישור לצאת דרך נתב"ג, לאחרים – אין.
בין לבין הקצין גילה ברישומי המחשב הצהלי שלאחים רקורד של מוצא פלסטיני.
- אבל לא די שאמא תלווה את האחות (הנכה), היא צריכה הרבה עזרה.
- עכשיו כבר אין עם מי לדבר. תבואו מחר. נראה מה אפשר לעשות.
- ולבקר את סבתא?
- תבואו מחר. עכשיו כבר אין עם מי לדבר.
יבואו, בטח יבואו מחר, יבזבזו עוד יום, שלישי במספר על בירוקרטית הכיבוש. (במת"ק בית-אל כבר היו ביום אחר ושם שלחו אותם לקלנדיה).
עכשיו מה שנשאר זה לצאת מהמת"ק, אבל בשביל זה צריך לעלות בשני גרמי מדרגות ולרדת בשניים וכיסא הנכים איך? יש שער, אותו מי יפתח? עבר זמן עד שמהצד השני הגיע מאבטח,
- תפתח בבקשה את השער לבחורה הנכה,
- תשאירו אותי איתה ותלכו. אני אדאג לה,
- אנחנו לא משאירים אותה,
- אם זה מה שאתם רוצים אז אני לא פותח. מצדי תחכו פה עד מחר.
אמר והלך.
עוד זמן עבר.
רק אחרי שטיפסתי במדרגות וירדתי במדרגות והגעתי לאזור הבידוק ועוררתי מהומת זוטא, באו לפתוח את השער בפני כיסא הנכים והיושבת בו.
- יש לך עצה, משהו, שיאשרו לנו את מבוקשנו? שאלה אותי סמנטה, צעירת האחיות,
- להיות לא פלסטינים. כל השאר כבר איכשהו יסתדר.