קלנדיה, יום השישי הרביעי לחודש הרמדאן

נוכחות הפלסטינים ביום השישי האחרון לחודש הרמדאן דלילה מזו שבקודמים. זה תמיד ככה.

אולי כי רבים מאלו שהצליחו להגיע לאל-אקצה בליל אל-קאדר לא חזרו לגדה ואולי כי לעולם לא יודע אדם מה ילד יום ועדיף לו לנצל את זכותו מוקדם ככל הניתן ולא לחכות להזדמנות האחרונה בשנה.

לא הייתה דלילה נוכחות הכוחות החמושים. הם היו שם רבים-רבים מהמשטרה הצבאית, מהמשטרה הכחולה, ממשמר הגבול, מהיס"מ, מהמנהל האזרחי, היה גם כוח תגבור מחיל האוויר ואולי היו מחילות אחרים. בין עצי היער הגדול של חאקי ושחור, כשכולם במדים וכולם ממוגנים וכולם חמושים, קשה לתת בהם סימנים.

האווירה בין שוטרי מג"ב שהיו אחראים על המעבר שיועד לגברים או את אי המעבר של הגברים שנפלו בסלקציה הייתה (עפ"י הביטוי הצבאי) "אווירת סוף קורס". זלזלו ועלבו ודחפו ולעגו. הם גם היכו ובעטו בבחורים שלא עמדו בהצלחה במבחן הגיל. את זה, את האלימות, הם ביצעו למעלה, בראש הגבעה, במקום חצי סמוי מהעין, בין שתי בטונדות. לעומדים למטה התגלתה מדי פעם רגל צבאית בועטת ברגל אזרחית ויד צבאית דוחפת גוף אזרחי.

תושב מחנה הפליטים ג'נין בשנות העשרים שנפל קורבן לאלימות סיפר על חווייתו האישית.

*

"אי אפשר לתת פקודות לזיכרון" (פיליפ קלודל/הדוח של ברודק).

זיכרון אחד מיום השישי השני לחודש הרמדאן, זיכרון על איש אחד לא מרפה ממני:

בפינת החומה הפנימית שמקיפה את השטח הסטרילי הענק יש פתח צר מאד שדרכו גורשו מי שנתפסו בישורת האחרונה שלפני היציאה מהמחסום.

שני חיילים שמרו על הפתח הזה, "מפה לא נכנסים, מפה רק החוצה".

האנשים שחצו את קו האל-חזור הזה עזבו את המקום בצעדים כבדים ומכורכמי פנים.

רק איש אחד בשנות השלושים פלוס שהלך עם שני ילדיו הקטנים, בת ובן כבני חמש ושש, הגיע למקום ברפיסות ובחיוך, הורה לילדים לגשת לחיילים וללחוץ להם את היד והוא עצמו ניגש, כופף את גוו בקידת הכנעה, ברך את השניים בנמיכות רוח ויצא.

זכרתי את הסיפורים על היהודים שרקדו ריקודי מה-יפית בפני הפריץ ועזבתי את המקום בצער רב ובצעדים כבדים.