בורין וביתא

נקודות עקריות. מתנחלים משתמשים באש כדי לתפוס גושים גדולים של אדמות השייכות לאנשי בורין. ראשית, הם זורקים צמיגים בוערים במורד הגבעה  ושורפים מטע זיתים למטה בבורין, ואז הם סוללים כביש, וכך הלאה עם המטע הבא. השנה תושבי יצהר וגבעת רונן שרפו 1,500 עצי זית. זהו הפסד רציני לאנשי בורין, במיוחד משום שהשנה המסיק היה צפוי להניב הרבה יותר פרי מהשנה שעברה. העיירה ביתא מבטיחה שקט לאימהות וילדים בפארק שעשועים עבורם ומשפחותיהם. גברים בודדים אינם מורשים להיכנס. למרבה הצער, מפעל למילוי בקבוקי מים ממעיין טבעי שהיה מקור תעסוקה, סיפק מים זולים לתושבים, והכנסות ממכירת הבקבוקים גם לערים אחרות -מפעל זה נסגר כבר שנתיים.

בורין הוא כפר בעמק שמדרום לשכם. על הגבעות שמעליו, מספר התנחלויות חמדניות מאיימות על קיומו של הכפר: מדרום -  יצהר וגבעת רונן, ומצפון – הר ברכה. נקבעה לנו פגישה עם ראש העיר. לאחר שהוא לא הגיע, נפגשנו עם ד', אישה מעודכנת עימה דיברנו לפני שנה. הופתענו לראות שהמילה אוסלו מופיעה באותיות לבנות על פני כל רוחב תיקה הארוג בשחור. מסבירת פנים, היא ערכה עבורנו כיסאות בגינת הוריה המנוחים ואף הגישה לנו קפה! כמו כן, מוסטפא סיפר לנו, ד' עזבה פגישה עם נשים בבית הספר שהיא עצמה יזמה, כדי לדבר אתנו. היא סיפרה לנו כמה נהנתה מימי ים בקיץ האחרון – יום בחוף הים לאימהות ולילדים מהכפרים הפלסטיניים, המאורגן על ידי נשי מחסום ווטש - ושהיא רוצה להשתתף בזה שוב.

מים. מחסור רציני בקיץ, כאשר אין מים זורמים במשך יום או יומיים או לפעמים במשך שבוע. כל בית מחזיק את ההקצאה שלו במיכל על גג ביתו. וכשהמים כן זורמים— הם אף פעם לא מספיקים. כי ההקצאה החודשית לעירייה היא לפי מפקד אוכלוסין שנערך לפני כ20-30 שנה, ומאז נוספו עוד הרבה תושבים. מערכת סיבובית  -  פתיחה פעם או פעמיים בשבוע של ברז הראשי בשכונה אחת תוך סגירתו באחרות - מבטיחה עבור 3,400 הכפריים— חלוקה שוויונית, אבל בכמות מאוד לא מספקת.

לאחר דרבון מצדנו, המארחת שלנו הסכימה לפרט: לעתים קרובות כביסה וניקוי הבית צריך להידחות; ואפילו בשבוע  "טוב"  אף אחד לא יכול להרשות לעצמו יותר מ-2 או 3 מקלחות בשבוע. היא משתמשת במכונת כביסה, אבל מהסוג הישן - חצי אוטומטי, כלומר, על ידי פתיחת/סגירת הברז כמות המים המשמשים לכביסה מבוקרת באופן ידני.בקיצור: המים מחברת "מקורות" מספיקים רק לשתייה ולבישול. וכמובן, הם צריכים להשלים את הכמות  על ידי רכישת מים יקרים ממשאית – מים שאינם מתאימים לשתייה.

החשמל.  המצב קצת יותר טוב עכשיו. עד לפני שנה היו הפסקות חשמל פעם או פעמיים בחודש. בחודש שעבר זה נמשך כ-9 שעות והאוכל במקררים התקלקל ונזרק לאשפה. הדברים השתפרו כאשר במקום הכפריים המקומיים, טכנאים ישראלים התחילו לטפל בתחזוקת החשמל. אך למרות זאת, כמות החשמל שמסופקת אינה מאפשרת שימוש חופשי בציוד מודרני, כגון מזגנים. כשהם מדליקים אותם בבתיהם, האורות מתעמעמים. לאחר ששאלנו שאלות נוספות, התברר עם זאת כי רק ב-30% של הבתים בכפר יש מיזוג. 70% לא יכולים להרשות לעצמם מה שבישראל היום כבר לא נחשב למותרות.  שאלנו אם יש מיזוג בבית הספר, וד' צחקה. היא מצביעה על כך שגרוע יותר מהחום הכבד, הוא הקור בחורף. יש לה תנור גז  לחימום בבית, אבל כשבתה הולכת לבית הספר היא צריכה לשאת עימה שמיכה.         

תיכון למדעים ולטכנולוגיה. שבועיים לתוך שנת הלימודים החדשה, עדיין אין בעיות. אבל במהלך השנה שעברה היו פלישות תכופות של אנשים אלימים מיצהר ומגבעת רונן, שגובו על ידי חיילים, והכריחו תלמידים ואנשי צוות לחזור הביתה (ראו את הדו"חות שלנו מתאריכים 26.02.19; 10.06.18 ו- 25.03.2018). 

יתר על כן, 10 דונם  מתוך האדמות החקלאיות ששייכות לבית הספר, הוחרמו. זו לא הייתה "אדמה נטושה": התלמידים גידלו חיטה לקמח וירקות לארוחות בבית הספר. על החלקה שנותרה, התלמידים מגדלים כעת מלפפונים, עגבניות וירקות אחרים בחממות. לד' יש תאומים, בת ובן שנבחנו לבגרות בשנה שעברה. הבן שלה עכשיו בבית, מחפש עבודה;  בתה באוניברסיטה לומדת אנגלית ועברית. היא רוצה להבין ולתרגם את אשר המתנחלים כותבים בפייסבוק, כולל את הקללות שבהם מקללים את הכפריים.       

המתנחלים הם הבעיה הגרועה ביותר.פשות סיוט, ד' אומרת. לפני עשרה ימים, מטע זיתים ליד  חווארה, על קרקע השייכת למשפחה מבורין, נשרף על ידי מתנחלים מהר ברכה.  אנשים מיצהר ומהמאחז גבעת רונן המציאו סוג של בילוי חדש, אסטרטגיה חדשה לתפיסת קרקע פרטית של אחרים. הם מגלגלים צמיגים בוערים, זורקים אותם במורד הגבעה ישר על מטעי הזיתים של בורין. בפעם הראשונה "הבילוי" פעל על המתנחלים כבומרנג: הלהבות עלו על המדרון ופגעו ביבול שלהם. מסוקים הגיעו כדי לכבות את האש הזאת - אך רק על אדמתם, כמובן. לפני כחודש, ושוב לפני שבועיים, בעקבות שריפה של מטע זיתים, הם סללו כביש בקצה הקרוב לכפר; ואז שרפו את מטע הזיתים הבא, סללו כביש חדש וכן הלאה. כמעשה שטן, הם העלו באש מטע זמן קצר לפני המסיק, כאשר הזיתים כמעט בשלו, מוכנים להיקטף.

1,500 עצי זית נשרפו השנה בלבד.

”כשעצים נשרפים,” ד' מספרת “אני מרגישה אש בוערת בלבי”.

ביתא היא עיירה מצפון לצומת תפוח ומדרום לחווארה, מזרחית לכביש 60. דיברנו עם ו', חברה במועצת העיר שמדברת אנגלית שוטפת ועם ראש המועצה.

ו' תיארה לנו את ההיסטוריה של עיירת הולדתה העתיקה בת אלף שנה. בנתיב הראשי של המזרח התיכון, נוסעים רבים עברו  בביתא. העותומנים, אשר בנו מחדש  את העיר שנהרסה על ידי הרומאים, בנו גם טירה על הגבעה, שהיא  היום בעלת עניין לארכיאולוגים. כמה מבתי העיירה הם עדיין מהתקופה העותומאנית המוקדמת.

ביתא היא אחת העיירות הגדולות באזור שכם. העיירה והאזור החקלאי שסביבה משתרעים על 18,000 דונם. ברוב הקרקעות יש מטעי זיתים ושקדים. מסיק הזיתים יחל ב-5 באוקטובר. כבישת זיתים לשמן היא חלק חשוב בכלכלת העיר.

מתנחלים חיים הרחק מספיק מן העיירה כדי לא להוות בעיה.

עבודה. חלק מהבנות לומדות מתמטיקה ומדע, אבל בתי ספר בעיקר מכשירים אותן למגוון עבודות: עיצוב, ספרות (שיער); תפירת בגדים, הוראה; סיעוד; עיתונאות ועריכת דין. למרות שיש יותר נשים בוגרות אוניברסיטה מאשר גברים, מספר מקומות העבודה הזמינים עבורן הוא זעום. באשר לגברים, יש כאלה שעובדים רק 2-3 ימים בשבוע. בעלה, למשל, הוכשר כאח, אבל עובד בבניין בביתא, כמו גם אנשים אחרים בעלי תארים אוניברסיטאיים. חלק מהאנשים מגדלים זיתים ועצי שקד; אחרים עובדים בהתנחלויות, ויש כאלה מהם שקיבלו היתרי עבודה בישראל, שם משלמים טוב יותר.

אבל שיעור האבטלה הוא 20%.

שאלנו לגבי עזרה זרה. היא אמרה שתרומות  מ-קואופרטיבים בלגיים, קרן ממשלתית, כמו גם מקרנות אירופיות אחרות, אחת מיפן ואחרת מכווית, פעלו כולן לסלילת כבישים ובניית בתי ספר ופארקים. הכפריים אמנם מרגישים בחסרונה של העזרה האמריקאית (USAID).

חשמל זה לא בעיה, אבל המים – כן.  כמו בקהילות אחרות, האוכלוסייה גדלה במידה ניכרת מאז הסכמי אוסלו מ-1993, כאשר לעיר הוקצתה כמות חודשית של מים. אבל ישראל הקטינה את הכמות הזו, אשר "מקורות" סיפקה, וכאשר האוכלוסייה גדלה, כמות זו - במיוחד בקיץ - הופכת להיות יותר ויותר בעייתית. כמו בבורין ובמקומות אחרים, המועצה מקצה מים לשכונות השונות באמצעות מערכת סיבובית. לחץ נמוך - משפיע על הבתים במעלה הגבעה – וההקצאה הדלה ל-12,000 התושבים שלהם, מאלצת אותם לקנות מים יקרים ממשאיות.

כדי להחמיר את המצב עוד יותר, ישראל מסרבת  לתת היתרים לחפור בארות משום שהיא טוענת שהמים שייכים לישראל. אך למעשה כל  אקוויפר המים נמצא תחת הטריטוריה הפלסטינית.

בניגוד לכפרים אחרים שאנו מבקרות בהם, יש בביתא 2 פארקים. האחד הוא לאמהות ולילדים, ולמשפחות; גברים רשאים להיכנס רק כחלק מקבוצת משפחה. יש כאן מגרשי משחקים, שבהם נהנים קבוצות מילדי הגן ומבתי הספר. אבל אין מגרשי כדור רגל שם או במקום אחר. רק בבתי הספר. אנחנו מתכוונות לחזור לביקור בפארקים.

בפארק השני יש מעיין מים שנקרא  עין אוליין, המעניק לפארק את שמו. הוא פתוח למשפחות, וגם לגברים יחידים. המפעל בכפר נסגר בשנתיים האחרונות. הוא נועד למילוי בקבוקי מים טריים, ולמכירתם במחיר זול יותר מזה של המשאיות. בקבוקי מים אלה נמכרו גם לערים אחרות. המפעל נסגר בשל מריבה בין בעלי המניות והעירייה – סגירה שמהווה אובדן ניכר של מקורות תעסוקה והכנסה כספית החשובה לביתא ולתושביה.

תמונה של מודל ספינת-מפרש יפה וגדולה, שנעשה בעבודת יד—היא

מתנה לעיירה, על ידי אסירים פוליטיים פלסטינים בכלא הישראלי לייצג את חזרתם של הפליטים לביתם.