קלנדיה, רמדאן, צפיפות, מעבר איטי, כעס וייאוש

כל חמש תחנות הבידוק היו פתוחות כשהגענו בשעה 5:30 אבל ההתקדמות הייתה א י ט י ת   מ א ו ד וממה שיכולנו לראות התורים הגיעו רחוק מאוד, אולי עד הכביש (כפי שדיווחו לנו). היה חם. היה מתוח. והתורים קרסו כבר בשעה  5:37. מיד אחרי שהגעו, לפני קריסת התורים, אנשים קראו לנו לגשת לדבר אתם וסיפרו לנו שהמצב ככה בבוקר מיום חמישי האחרון, תחילת הרמדאן. אחרים ספרו שאתמול היה באמת גהינום, כאילו היום לא היה מספיק גרוע. חשבנו לתומנו שהאחראים על המחסום דווקא ייצרו תנאים מקלים לכבוד החג. ראינו בדיוק ההפך.

מה לא היה לנו שם, בנוסף לבלגן הידוע של דחיפות, שריקות, צעקות, טיפוס על הכניסות למכאות, שגם חשבנו לתומנו שיחסכו לעצמם ברמדאן? בתי שימוש נעולים (בפני האמיצים שמוכנים להכנס אליהן), מאבטח (חדש לנו) שצועק, עוקץ, ומאיים על האנשים הדחוסים במכלאות שלא יפתח את הקרוסלות, חיילת אחראית על פתיחת הקרוסלות שלפתע התחילה לפתוח כל קוסלה בנפרד, במקום השלוש ביחד -- דבר שכמובן רק החריף את המתח, הכעס והיאוש. לרגע אחד יצאנו להשקיף על התנועה דרך מחסום הרכבים. התנועה זורמת כהלכה מאז שביטלו את הככר התנועה שגרמה לבלגן במשך כל כך הרבה שנים). וכשחזרנו לסככה, קבלנו מכה של ריח חריף של זיעת בני אדם (מכל הפעילות בכניסה למכלאות) בנוסף לחום והלכלוך במקום.

במשך המשמרת אנשים ניגשו אלינו עם סיפורים על הימים הקודמים ועם תובנות. שניים סיפרו לנו שמאז תחילת הרמדאן הפועלים ממפעלי העופות באזור התעשיה של עטרות, שבדרך כלל עוברים באוטובוסים דרך מחסום הרכבים, צריכים לעבור במחסום הולכי הרגל,  דבר שמוסיף עוד מאות אנשים לתורים כאן בשעת ה"פיק" (ראו שיחה קצרה עם קצין מת"ק בהמשך). בקיצור, אחרי שעה של בלגן, התורים נוצרו מחדש בערך בשעה 6:40, על אף שהמתח נמשך בעיקר בכניסה למכלאה השמאלית הידועה כמועדת לפורענות. ובשעה 7:30 לערך התחנה מספר 5 נסגרה ולא נפתחה שוב עד סוף המשמרת שלנו.

קהל התחיל להתאסף ליד השער ההומניטרי כבר בשעה 5:45. הגיעו למעלה מעשרים איש עד שהגיעו קצין מת"ק ושני מאבטחים בשעה 6:20. בהתחלה היה רושם שהמאבטחים לקחו פיקוד על השער והפעילו אותו בצורה חדשה. פתחו את השער, בדקו את המסמכים של האנשים בפנים, ואז דחפו אחורה את אלה שטרם נבדקו ונעלו את השער. ספרו לנו כמה אנשים שיום קודם, כשהשער הופעל רק ע"י מאבטחים ואיש מת"ק לא הגיע (או שהגיע רק אחרי שהמספרים כבר עברו את השער), השיטה החדשה הזאת גרמה להרבה עגמת נפש ובזבוז זמן (פן אחד של ה"אתמול היה באמת גהינום"). בזמן שהתלבטנו איך למחות על השיטה המתעוללת הזאת, ראינו שבפעם הבאה שהשער נפתח, קצין המת"ק כנראה תפס פיקוד ונתנו לכל שאר האנשים (שחיכו שם המון זמן) לעבור ביחד. השער הופעל על ידי הקצין כהלכה עד 7:30, לערך, כאשר הקצין ושני מאבטחים עברו החוצה לאן שעברו דרך הסככה (דבר נדיר ביותר), והשער נשאר סגור עד סוף המשמרת שלנו.

לפני שהם עזבו, שאלנו אל איש המת"ק על ביטול הסידור של פועלי מפעלי העופות, שבדרך כלל עוברים את המחסום באוטובוסים. הוא הסביר לנו שנתיב התנועה הציבורית סגור ברמדאן. ידוע לנו, כמובן, שהסגירה הזאות חלה מימי ששי ברמדאן. למה זה סגור גם בימי חול לא מובן לנו. וכייון שבקלנדיה אף פעם לא שואלים "למה?"-- כי זו שאלה לא רלוונטית שם -- ננסה לקבל תשובה בדרכים אחרות.

בשעה 7:15 הצטרפנו לתור הקצר ביותר העובר דרך המכלאות ויצאנו את תחנת הבידוק תוך 30 דקות.