קלנדיה - יום שישי השלישי לחודש הרמדאן
אלפי בני אדם נקבצו אל הפתחים.
מלוא כל העין נשים גברים וטף.
היו שאמרו עשרות אלפים והיו שאמרו מאות אלפים.
אבל אני לא בסטטיסטיקה עסוקה אלא במי שדורך על פיסת קרקע זו בדרכו לעבוד את אלוהיו.
מול החמושים באמונה ושטיחי תפילה ניצבו חיילים ושוטרים חמושים ברובים ובפקודות וחסמו דרכם.
על העמדות המוגבהות שמעל דרכי הגישה עמדו חיילים שקני רוביהם מכוונים לעבר הראשים או למרכז גופם של הפלסטינים.
אני שעמדתי עמם ובתוכם ושגם לעברי כוונו קני הרובים, יודעת להעיד שזה מפחיד, מפחיד מאד.
היו בקהל הבאים לא מעטים שידעו שאינם עומדים בקריטריונים ולמרות זאת באו מרחוק מקווים, אבל התקווה נכזבה. בדיקת המחשב העלתה שהאיש או האישה או הילד אינם עומדים במדד המדויק והם נשלחו חזרה חפויי ראש.
שוב התהדקה ההפרדה המגדרית, מהיותי אישה נמנע ממני להגיע לעמדות הבידוק את הגברים, אבל ראיתי את ההמונים נוהרים בדרכים. וכשגבר הלחץ בטרם הסלקציה, שמעתי את המפקד פוקד על פיקודיו: לסנן לפי הפרצוף!
לא הבנתי ברגע האמת ולא מבינה עכשיו מה ואיך.
האם מראה הפנים מחליף או נוסף לפרופיל הגיל והמצב המשפחתי? האם יש פנים לסכנה בטרם היותה? האם היא עוטה זקן או נושאת תינוק על כתפה?
בלית ברירה התמקדתי בצד האחר שנועד לנשים, מולן נצבה מכונה משומנת שעובדת בפעימות קצובות שחוזרות על עצמן בזמנים קצובים.
הנשים התקדמו לעבר עמדות הבידוק בדבוקת גופות צפופה שנותבה בידי חמושים לובשי מדים, חותרות ומייחלות לחצות את צוואר הבקבוק הראשון בדרכן לאל-אקצה.
אחת לכמה דקות, באות שלא ידוע מהיכן, חדלו לבדוק את אלו שבקדמת התור. הראשונות נאלצו לעצור ואלו שמאחור, ששהו באפלת מודעות לגבי הקורה הלאה מהן, המשיכו להתקדם. מאות רבות של נשים נדחפו זו אל גבה של זו ויצרו גוש בלתי עביר ללא מרווח לנשימה.
כמו שיתוק אחז בקהל שהיה למעין גוף רוחש אחד.
בשל הדוחק והצמא וחוסר האוויר, לא אחת ולא שתיים קרסו והתעלפו.
מי שהיו שם מוכנים ומיומנים לחוש אל הנופלות לעזור ולתמוך אלו הצעירות והצעירים במדים זוהרים שאותם יש להלל ולשבח. אותם מתנדבי העזרה הראשונה בחסד ורכות הרימו וסעדו ופינו את המתמוטטות באלונקות וכסאות גלגלים שהובאו מבעוד מועד.
