מחסום בית לחם, הצד הפלסטיני והישראלי - יום שישי השלישי של רמדאן

שתפו:
Twitter FB Whatsapp Email
Observers: 
חנה בר"ג (משקיפה ומדווחת)
22/04/2022
|
Morning

11:00-07:00

ממרפסת דירתי ניתן לצפות בדרך חברון שבה עוברים האוטובוסים בדרכם למסגד. כבר בשש בבוקר הייתה תנועת אוטובוסים ערה מבשבוע שעבר או זה שלפניו. בצומת הרוזמרין נחסמה הגישה למחסום. בהתגנבות יחידים הצלחתי לנצל רגע שהמגבני"קים היו עסוקים בויכוח עם נהג אחר וחמקתי אל מקום החניה הרגיל שלנו. משם נדרשת עוד הליכה של כעשר דקות עד לכניסה למחסום. מלבדי לא היה בשטח אף הולך רגל – ורק האוטובוסים חלפו עברו. אל הצד הפלסטיני הצלחתי לעבור ללא כל קושי – אולי ההפתעה שבהופעה של אשה ישראלית ומבוגרת "משום מקום" עשתה את שלה. גם היום לא היו במקום צלמים או עתונאים – אני הייתי המשקיפה היחידה. "האקשן" הוא בשער שכם וכאן "רק סתם" הולכים לתפילה.

תנועת המתפללים גברה ככל שהזמן עבר. מכוון בית לחם הוקמו שלוש תחנות בדיקה. הבודקים ישבו בתא מוגן בסבכות ודרך חרך צר בדקו את תעודות הזהות של העוברים. כל תעודה נבדקה פעמיים – פעם ע"י הבחורות בתא הבקורת ואח"כ שוב ע"י קצין מת"קinfo-icon. שאר המוני החיילים היו עסוקים בעיקר ב-כלום או בדחיפת המסורבים בחזרה לבית לחם. המילים שנשמעו יותר מכל היו "סגרinfo-icon" ו"ממנוע". הרבה מאד אנשים הוחזרו על עקבותיהם – אך שלא כבשבועות הקודמים הפעם נלקחו מהם תעודות הזהות. מדי שעה נאספו כל התעודות שנלקחו לצדו הרחוק (הבית לחמי) של המחסום ושם הוחזרו לבעליהם. לראות את הפחד בפניהם של האנשים שהתעודה נלקחה מהם הייתה חוויה מטלטלת. איך חיים כאשר גורלך תלוי על בלימה אם אין בידך תעודת זהות?. אין שום צורך באלימות פיזית – אלימות בירוקרטית "עושה את העבודה" לא פחות טוב. עד שעזבתי עברו כ-10.000 מתפללים.

אני לא שייכת למתפללים אך לו חפצה נפשי לחגוג בתפילה הייתי לובשת מחלצות וצועדת נוכחה לבית הכנסת הקרוב. כך נראה חופש פולחן. מה שנעשה במחסום בית לחם הוא כתם שחור על זכויות האדם הבסיסיות ביותר – ובושה גדולה לכולנו.

מי שצלח את הביקורת עובר בשביל ארוך עד לחומה ומשם בשביל פתלתל עד לכניסה למתחם עצמו. היות ופתוחה שם רק כניסה אחת הדוחק היה בלתי נסבל והחלטתי לנצל את הפריוילגיה ולעבור במעבר "למיוחסים". הממג"בניקיות ניסו למנוע זאת ממני. אחרי טלפון ל"נתנאל" אפשרו לי את המעבר – אך בלי קללה עסיסית אי אפשר. ככה זה! הייתי ונשארתי בוגדת שמאלנית.

בצד הישראלי היה זרם מהיר של המתפללים שאצים לתפוס מקום באוטובוסים המובלים למסגד. גברים ונשים בנפרד. האוטובוסים עזבו בזה אחר זה והסדרנים הפלסטינים שלטו היטב במצב. ארבעה תיירים שהיו בדרכם לבית לחם ניגשו אלי לברר איך עוברים – ואחרי כמה רגעים הבינו שאני "מיוחדת" במקום ושאלו למה אני שם. בקשתי שיספרו בביתם על "חופש הפולחן" ושיש כאן בני אדם שזכיותיהם של אחרים חשובות להם. עזבתי אבלה וחפוית ראש וחשבתי שצודק גדעון לוי שכתב ב-21.4. בהארץ ש"כולנו חומש".