קלנדיה

שנים עמד דוכן הקפה על הדרך שמובילה למחסום הרכבים. שנים שלא הפריע, לא לנהגים ולא לבני האדם. לא רק לא הפריע, אפילו שובב את הנפש בטעם כבמראה.

הטעם – טעמו של קפה ערבי משובח, והמראה – בשלט שעליו נדפס בערבית כבעברית: "קפה ארומה".

אפילו אוהד חמו זיכה את המקום ואת אחמד בעליו באייטם טלוויזיוני:

https://www.mako.co.il/news-israel/local-q4_2017/Article-24fd20681603061004.htm

אבל אליה וקוץ בה. הקוץ היו פקחי עיריית ירושלים שפשטו על המקום מאובטחים בשוטרים וקנסו כל אחד מהרוכלים במאות שקלים האחד בעילה שאין להם רישיון עסק.

הודעתי לאוהד חמו, חשבתי שיעניין אותו. לקח זמן והנה לפני שבועיים הוא הגיב שזה לא רק מעניין אותו, הוא ינסה לעזור וביקש שאקשר אותו עם אחמד. זאת עשיתי. בעודי שותה את הקפה השבועי שלי, אוהד ואחמד שוחחו דרך מכשיר הטלפון שלי.

אוהד הבטיח לעשות כמיטב יכולתו. נחכה בתקווה ובסקפטיות לתוצאה.

בקבוצת העזתים שחזרו לרצועה אחרי אשפוז בבתי חולים בגדה הייתה תינוקת בת שנה וחמישה חדשים שסובלת מיום לידתה ממחלת כליות קשה.

טופלה בביה"ח שברמאללה, סיפרה אמה.

אז נכון שהתינוקת היא מיחידי הסגולה מבין החולים הרבים שברצועה שבכלל יצאה מכלא עזה והגיעה לטיפול, אבל בעוד שידוע שתושבי הגדה שחולים במחלות קשות בכליות נשלחים למוטלה, לאוגוסטה-ויקטוריה שבמזרח ירושלים ולא לבתי החולים שבגדה, אי אפשר שלא לתמוה למה דווקא תינוקת מעזה שסובלת מכשל חמור בכליות אושפזה לא בבי"ח שמיועד לטיפול בבעייתה אלא ברמאללה.

הרבה מאד זמן ארכה הדרך הלא ארוכה של חציית המחסום.

למה? כי החיילת הבודקת שאותה לא ראינו המחכים מבחוץ, רק את קולה שמענו, תקעה את המעבר.

החיילת הנעלמה צווחה שוב ושוב לעבר קשיש שעמד מולה: "מה יש לך שם?" אבל הקשיש המצומק לא רק לא מבין עברית, גם השמיעה שלו לא משהו, עמד חסר אונים ונבוך ומלמל: "שו?...שו?..." והיא, שמאחורי החלון החסין: "אני רואה שם סכין!" והאיש בשלו: "שו?...שו?..." אז נחלץ לעזרתו בתרגום ובפעולה גבר שהיה עמו באותה דבוקה וגם הוא מצא את עצמו תקוע בפנים, באזור הבידוק, השניים פתחו את תיקי האיש, הוציאו חפץ חפץ והציגו בפני החיילת, להוראתה העמיסו הכל על מגש פלסטיק, הלכו עם המגש אחורנית ושבו והעבירו את המטען על מסוע המגנומטר, "בוודאות אני רואה סכין! – עוד פעם!".

היא פקדה – הם ביצעו. שוב לאחור, שוב העבירו את המגש העמוס תחת המגנומטר, שוב  ושוב. אנחנו שבחוץ היינו כקהל צופי תיאטרון אבסורד במחזה שסופו לא ידוע.

אבל לכל דבר טוב יש סוף. הסוף בא אחרי חצי שעה כששוטר שהוזעק נכנס עם הקשיש ומגש הפלסטיק העמוס לחדר הכליאה ויחד עמם יצא כלעומת שנכנס אחרי חמש דקות נוספות.

אז מה היה לנו? – חיילת בעלת עיני רנטגן מקולקלות, קהל של עשרות בני אדם מעוכבים, שני גברים מטורטרים באזור הבידוק וסכין שלא הייתה.

ונניח שהייתה סכין - אז מה?