יום מקסים בליווי רועים וכבשים מעין אל חילווה

כל הדרך לבקעה רצופה שקדיות בשיא פריחתן. בירידה לבקעה הן נעלמות.

ליווינו הבוקר את שני העדרים של האחים עווד מעין אל-חילווה. עוד לא הגענו והכבשים כבר היו מוכנות ליציאה למרעה. הם השיגו אותנו ומהר מאד נעלמו מעינינו ושעטו במרץ לכיוון האחו הירוק תמיד. הלוואי. היום היה מקסים. פריחה לבנה צהובה מבצבצת בשיחים ומחכה לתורה עם בוא האביב.

מצאנו עצמנו מתנשמות בעליות ובירידות לאורך קילומטרים במטרה להשיג את הרועים והעדרים. בסופו של דבר נפגשנו לתה ופירות וסנדוויצ'ים. הרועים הצעירים (בני 14,12) מסרבים לכל הצעה של כיבוד, עד שצריך להכניס להם את הפלח של הקלמנטינה לפה. משהו לא מובן. בהמשך הגיע האב של אחת המשפחות והתכבד בכיף. השיחה איתו התנהלה בשיא של פשטות ועניין על החיים.
מבעירים מדורה מקיסמי עץ להרתיח את התה. לאחר תפילת הצהרים, הכבשים ממשיכים ללעוס כדרכם והכול טוב.

בתוך שטחי המרעה הרחבים למדי הקימו מתנחלי משכיות (ממזרח לכביש אלון 578) גדר תיל, שמגדירה ומגבילה את אזור המרעה של הפלסטינים ומצמצמת אותו בהרבה. הגדר מגיעה לדברי מחמד עד כביש הבקעה (90). הגדר נבנתה לפני כשנה וחצי והיא כמובן לא חוקית, כמו שאר הבנייה הישראלית, אך מוסכמת על ידי כוחות הכיבוש בשטח.

בצד המערבי של דרך אלון ראינו את מאחז עשהאל, שעושה צרות לשכניו הפלסטינים.

אנו בעיקר ממשיכות להתרשם מעצמאות הילדים הצעירים בהתמודדותם עם הצאן והטבע מסביב. כושר גופני, ואחריות. וואלה! כבוד.

מכוניתנו עמוסה ציוד, שהועבר הפעם לחדידיה.