בית לחם (300), הקונטיינר (ואדי נאר)

מחסום בית לחם (300)

מדוחות בע"פ שקבלנו במשך השבוע למדנו כי התנועה במחסום שוטפת אך הבעיה מתחילה בתור לאוטובוסים בקו לירושלים. כנראה שחברת האוטובוסים צמצמה את מספר הנסיעות ובמקום נוצר תור פרוע ודחוס. פנינו למת"ק בשאלה. בתשובה הופננו להנהלת חברת האוטובוסים. חיכינו זמן רב לתשובה בטלפון – ולבסוף "נופנפנו" בלך ושוב. נמשיך לנסות ולברר מה מקור הבעיה.

במחסום מעבר שוטף – פרט לאלה שהמעבר עבורם "לא שוטף". בחור צעיר עוכב, אך נראה היה כי הוא מאין "סחבק" של השוטרים. כעבור זמן עבר עם השוטרים אל מאחורי הקלעים ונעלם שם. מבוגרים נשים וכמה ילדים חיכו בקוצר רוח שהשעון יצלצל ויודיע כי השעה שמונה זה עתה הגיעה – מי הרשע שהמציא את הנוהל הזה?

עוד אנחנו עומדות וצופות ניגש אלינו איש – דובר עברית טובה – וסיפר כי הוא מלווה ילד עיוור לבית הספר. עד לאחרונה נתנו לו לעבור בכל שעה, אך לאחרונה "שינו כיוון" ולא מאפשרים לילד לעבור לפני שמונה. כך הוא מאחר יום יום לבית הספר. התברר כי הילד שייך לקבוצת העיוורים שחוה הלוי מטפלת בהם בנאמנות רבה כבר שנים ארוכות. נתנו לו את מספר הטלפון של חוה וגם של סילביה – ונקווה לטוב.(לטוב???? – אולי ירדנו קצת מהפסים???? איזה טוב יכול להיות במשטר ההתרים?).

חייל ניגש לברר מי אנחנו. סיפר כי בא מחו"ל להתנדב לצבא ל-18 חודשים. שאל מי אנחנו ומה תפקידנו. כמובן נדהם שאנחנו לא מפחדות להיות במקום "כל כך מסוכן". עליו כבר ירו – עלינו בינתיים לא ונקוה שכך ימשך. סיפר כי בא מארה"ב, אך כעבור רגע פנה לחיילים אחרים ברוסית שוטפת. קצת "הצחקנו" אותו – לא פלא, זכויות אדם של פלסטינים.... אותו זה לא היה מוציא מהמיטה בחשכת הלילה!

עמדנו כבר לעזוב כאשר התברר כי ילד שאיבד עין מוזמן לבית חולים ולא נותנים לו לעבור. המלווה יכול היה לעבור – בלי הנלווה – עוד מפלאי משטר ההתרים. הפעם הצלחנו – ושניהם עברו – ואוי להצלחה כזו....

נסענו לקונטיינר. שלא כמו בביקורנו הקודם במקום איש לא התעניין בנו. החיילים משני צדי הכביש ישבו בעמדות ואפשרו למכוניות הרבות לעבור ללא בדיקה. נכנסנו לחנות ושאלנו מה עלה בגורלה של הזקנה שהחזיקה במקום בזמנו. מסתבר שהלכה לעולמה לפני שנים בשיבה טובה.