מחסום אייל - לא תראי פה אף פועל מחייך

לא תראי פה אף פועל מחייך...

הגענו למחסום בערך ב5 בבוקר. המקום מללללללללא פועלים ברחבת היציאה כולה. יושבים, אוכלים, מחכים להסעות. יש את אלה שמחכים למעסיקים ואחרים שמחכים לאוטובוסים ואחרים למוניות. המקום מאד שקט ורגוע.

במהלך השעתיים שהיינו היו תפילות המוניות שקטות בשני מרכזים שונים.

באנו עם החלטה לדבר עם הממתינים. על סף המדרכה ישבו פועלים מבידיה ואחד מהם התנדב להיות הדובר. צלמנו וידיאו בו סיפר על סדר היום הארוך והמפרך, הצורך לצאת מוקדם ולחכות כדי לא להפסיד יום עבודה. חזר ואמר: תסכלי כאן, מסביב, אף אחד לא מחייך. כולם מתוסכלים. הסתכלתי. אחד חייך אלי ואמר "לא מדבר עברית".

אותו בחור ראשון ואחרון לאותו בוקר, סיפר שהוא שייך לאותם בעלי מזל שעדין יש לו קבלן מקורי ואין לו צורך לשלם את העושק לאור יום של 2500 ש"ח.

בהמשך דברנו וצלמנו עוד פועלים שספרו סיפור דומה רק יותר קשה. שעולה לפחות 2500 ש"ח בתחילת החודש.

עזון

7:00 הגענו לעזון.

כבר ברחוב ספר לנו א' כי כל ערב נכנסים חיילים לכפר ו"מתחיל סרט". מי שמתקרב עוצרים ומחפשים. מחפשים במכוניות, מחפשים בבתים. מחפשים ילד בן 14 שאולי זרק אבנים. זורקים רימונים.

"אתמול הלכנו לעשות קניות לבית. היו שני ג'יפים  ברחוב הראשי, והחייל פתח את חלון הרכב וזרק רימון גז מדמיע. מזל שהיינו ליד חנות. מיד נכנסנו פנימה. הרחוב היה מלא אנשים וכולם ברחו.

גם בלילה בסביבות  השעה 1 זרקו רימון. לא יכולתי לישון. וחיכיתי לפני שידפקו בדלת כמו משוגעים . לא רציתי שהילדים יתעוררו."