בקעת הירדן: האם הכיבוש ניצח את עודה, שאשתו פצועה קשה ובתו התינוקת נהרגה וביתו נהרס כליל?

צופות: 
דפנה בנאי, נורית פופר (מצלמות) שרון גמזו (מטפלת בדיקור סיני) וצביה שפירא (מדווחת)
21/08/2019
|
בוקר

בדרך אל הבקעה בבוקר, מול הכניסה להתנחלות מכורה ראינו עדר פרות. רצינו לצלם את העדר בדרכנו חזרה, אך הפרות כבר לא היו. רק מעגל גדול של קרקע מוקפת בגדר חשמלית, ספוגה בגללים ובשתן של הפרות, העיד שהיו שם. בהתנחלויות מבוססות לא שכיח לראות פרות, וכנראה זה סימן למאחז חדש.

בתחילה שמנו פעמינו לבורהאן בח'אלת מכחול. שמענו ממנו על הרעיון של רחל להקים גן ילדים קטן. פגשנו את שרון (מדקרת ברפואה סינית) מתל יוסף, שבאה לתת טיפול לבורהאן הסובל מכאבי גב חזקים.

בזמן ששרון טיפלה בבורהאן, דפנה נורית ואני נסענו ליוסוף, וביקרנו את נג'יה  ושמונת ילדיה. כרגיל התפעלנו מהגבינה והלחם מעשה ידיה, ודפנה סיכמה איתה כי ביום שני הקרוב נגיע אליה עם אורחים (דיפלומטים שוויצרים), שרוצים להכיר מקרוב את הבעיות בבקעת הירדן. נג'יה תכין להם ארוחת צהרים, ואנחנו נממן את הוצאות הארוחה.

השארנו את המכונית של דפנה ליד האוהל של יוסוף ונג'יה, לאחר ששרון פירקה שם כל טוב שהביאה להם, והמשכנו ברכב השטח הגדול והנוח שלה. ממַכחוּל עלינו להתנחלות חמדת ומשם, בדרך שעוקפת את גדר הביטחון של ההתנחלות, הגענו למאחז הבלתי חוקי החדש של המתנחל מנחם. שטחים נרחבים ששימשו עד לא מזמן כמרעה לרועים הפלסטינים, נחרשו על ידי המתנחל הנ"ל. כנראה כהכנה לזריעה לקראת עונת הגשמים (בדיווח משבוע שעבר צוין שאותו מתנחל חרש עוד שטחים לא-לו, מערבית לחמדת. השטחים הללו שייכים לפלסטיני מהעיירה טאמון).

בדרך למאחז החדש  סטינו מהעלייה ונכנסנו לקהילת רועים שנמצאת מתחתיו, שדפנה וכמובן אנחנו לא ביקרנו מעולם.  פגשנו בסככה את האישה והילדים של משפחת יחיא, שבע נפשות. האישה נבהלה מאוד כשראתה אותנו, מעולם לא פגשה ישראלים שעוזרים לרועים הפלסטינים. לקח לה זמן עד שהבינה שאיננו מתנחלים ונרגעה. באותו זמן בעלה רעה את הצאן ממזרח לכביש, ממערב לאום זוקא. לדבריה, עד שהוקם המאחז הוא נהג לרעות את הצאן מצפון למאהל, אבל עכשיו הכול סוגר עליהם. לפני חודש מתנחלים ישבו מעל לאוהל וזרקו עליהם אבנים. היא נשמעה במצוקה קשה, וכדאי לחשוב על ליווי. בין היתר סיפרה שיש לה בן מפגר. ראינו אותו לפני שעזבנו.

משם עלינו למאחז חדש נוסף, זה שממערב לכביש אלון ומדרום לעין חילווה. יש שם צריף, פרות, משאיות, כלי רכב (ללא מספר רישוי מאחור), ערימה של צינורות מגולגלים (בעתיד יתחברו למקור מיםinfo-icon). יש שם זוּלָה, המשקיפה על נוף נהדר של בקעת הירדן עד הרי מואב ממול. בשני המאחזים נפרצה דרך מסודרת, בהשקעה כספית גדולה. ברור לנו שההשקעה הזאת לפריצת הדרכים באזור הזה היא על חשבון המסים שלנו... 

נסענו דרומה לכיוון הג'יפתליק. בכניסה לג'יפתליק נכנסנו למכולת של חאיס, שתינו מיץ גויאבות ובעל המכולת התעקש שלא נשלם והודה לנו שאנחנו מבקרות אצלו. נפגשנו שם עם בחורה בשם נואל -  מורה לאנגלית שמדברת מצוין בשפה זו. היא סיפרה שמשפחתה ברחה מישראל ב- 1948 מאזור כבארה. המיקום וצבע עורה של נואל (כהה מאוד ושפתיה עבות),הזכיר לי שבאזור ביצות כבארה (סמוך לקיבוץ מעגן מיכאל) חיו בדואים כהי עור כמוה ממוצא מצרי וסודני משבט ערב אל עאוורנה, שחלקם מתגוררים מאז 1926 בג'אסר א זרקא.  

בג'יפתליק  פגשנו את משפחת כעבנה המורחבת. עודה, בעלה של שארא שנפצעה קשה בתאונה לפני כשבועיים שבה נהרגה בתם הפעוטה, והיא עדיין מאושפזת מחוסרת הכרה בהדסה עין כרם. כן היו שם אמו, אחיו הצעירים מאוד ובנו הקטן שלא הפסיק לבכות. בוודאי חסרה לו אמו שארא. נראה שהסבתא מטפלת בו במסירות. 
המשפחה אירחה אותנו באוהל במאור פנים. דפנה סיפרה לעודה שדיברנו עם עורך דין ישראלי שמומחה בנזקי גוף, אבל הסתבר שהם כבר יצרו קשר עם עורך דין  פלסטיני שהם נותנים בו אמון. כמובן שהחלטנו לא להתערב ולכבד את החלטתם. נראה שבזכות משפחתו החמה והתומכת של עודה הוא מחזיק מעמד לאחר האסון הנורא שפקד אותם.

מבחינתנו, הכיבוש ניצח את עודה והצליח לזרוק אותו מאזור עשיר במרעה אל הג'יפתליק, שם מצטופפות הרבה משפחות פלסטיניות בלי אפשרות לצאת עם העדר למרעה טוב.   

 נכנסנו לאוטו הממוזג ונסענו הביתה, משאירים את הרועים ומשפחותיהם בחום הכבד. לכולנו היתה הרגשה שהם קשורים לאזור כל כך חזק, עד שגם כיבוש אכזרי כמו הכיבוש הישראלי לא יצליח לנתקם מעל האדמה הזאת.