ג'מאעין, איסכאכא

עיקרי הדברים

מחסור חמור במים זורמים בג’מאעין: כ-40-50 ליטרים לבן אדם ליום; כ-2,800 איש עדיין אין להם מים כלל, בגלל לחץ נמוך. 73 תעשיות מקומיות זקוקות למים. באיסכאכא, כל יומיים מים זורמים רק במשך 8 שעות, ולעתים,    כלל אין מים ביום השני. מספר תושבים נאלצים למכור את בעלי החיים שלהם ע״מ לשלם עבור המים היקרים המובאים במיכליות. ככלל, תושבים נאלצים להוציא יותר ויותר על מים הישר מהמיכליות, ועל ידי כך גדלים הרווחים של החברות האלה. האם מקורות השקיעה בחברות אלה, או יתכן  שמקבלים אחוזים?

עסק משתלם עבור נהגי משאיות ישראליים:

(1) משלמים להם עבור זריקת זבל בג’מאעין או על אדמות הכפר;

(2) רווח מהיר ממכירת אבני מחצבה שקנו בג’מאעין.

מספר נהגים נתפסים.

כבשים ועיזים של מתנחלים מתפוח אוכלים את העלים של עצי זית בג’מאעין. באיסכאכא בשבוע שעבר, באישון לילה ותחת הגנת הצבא, מתנחלים עוקרים 500 עצי זית.ארבע משפחות נהרסות.

ג’מאעין. בילל, הנהג החדש והנחמד שלנו, נעצר ליד חנות, כדי לבקש הוראות  כיצד להגיע למועצה. בחור צעיר רץ לעברנו ונתן לבילל סוכריה עטופה בנייר מוזהב; כשראה ששתי נשים יושבות ברכב מאחור, רץ לחנות וחזר עם עוד שני ממתקים עבורנו. ”עברתי את בחינות הבגרות שלי !“ הוא הכריז בקול שמח, ואז נתן הוראות לבילל איך להגיע למועצה. שמחנו בצלחתו.                       

התנחלויות קרובות: אריאל ותפוח.

אוצרות טבע. מחצבות אבן בשטח B , וכן בשטח C. כפי ששמענו בביקורים קודמים, החל משנת 1994, איש אינו עובד ב C. הצבא החרים את כלי הרכב הכבדים, בטענה שחל אסור  עקב “סיבות בטחוניות”.

תעשיה. יש להם 73 תעשיות העוסקות ברובן בחיתוך ועיצוב האבנים מהמחצבות.      

קיים מחסור חמור בהספקת מים. כיום, מספר לנו המארח שלנו, המצב “סביר”.אך לפני כחודשיים, ל- 60%  מהתושבים כלל לא היו מים זורמים. הם נאלצו לקנות מים יקרים מהמיכליות. כיום, לעומת זאת, ׳רק׳ כ-20% נותרו ללא מים זורמים—לחץ המים נמוך מונע שהמים יגיעו לבתים במעלה הגבעה. הוא מוסיף: אצלנו הבתים החדשים נבנים גבוה מעל המורד. אבל כשהמשכנו לחקור את הנושא, המארח שלנו הודה שאכן קיימות בעיות חמורות בהספקת המים. כמות המים שמספקים לתושבי הכפר אינה מותאמת או משקפת את צרכיהם. מקורות פשוט לא לוקחת בחשבון שהאוכלוסיה גדלה וממשיכה לגדול וממשיכה לספק להם את אותה הכמות כפי שהיה נהוג לפני כ- 20 שנה, דהיינו 36 קוב לשעה —“זרימת המים”—עבור כלל התושבים של שני כפרים (זיתא וג’מאעין).

בעיה ׳קטנה׳: לפני כ-20 שנה (1996), כאשר האוכלוסיה של שני הכפרים ביחד מנתה כ-4,000 איש, כמות זו הספיקה. אך כיום ישנם 16,000 איש וכמות זו כבר אינה מספיקה. לפני כחדשיים, במהלך חודש הרמדאן, הם פנו לגורם מטפל על מנת שמקורות יגדילו את מכסת המים כך שתהיה מותאמת לצורכיהם הנוכחיים. עדיין ממתינים לתשובה.

בשורה תחתונה: לעת עתה, תושבי הכפרים הללו מקבלים בין 40 ל-50 ליטרים לאדם ליום. אנו מספרים לו שעל פי הארגון העולמי לבריאות, נקבע שכל אדם זקוק למינימום של 100 ליטרים מים ליום. הכמות שהם כעת מקבלים—מספיקה לשתיה (10 ליטרים)  ולבישול (20 ליטרים)  ומעט לרחיצה עצמית—דהיינו, הם חיים ׳ברמה של השרדות׳ ע״פ נורמות האירגון העולמי לבריאות, אשר ע״פ הארגון, הינו מצב שאפשר לחיות בו מספר ימים בלבד.       

נוסף לכך, מלבד צרכיהם האישיים, הביתיים, והקהילתיים של התושבים, ישנם גם הצרכים של 73 התעשיות—10 אשר חותנים אבנים, ו-35 שחותכים ומשפשפים אותם—תעשיות בעלות חשיבות גדולה לבעלים ולכפר כולו.כל התעשיות הללו צורכות כמויות מים משמעותיות ע״מ לפעול ביעילות.

מקורות מוכר להם מים בעקיפין דרך הרשות הפלסטינית— הוועדה למים. למרות שהעלות הרגילה הינה כ-45,000-60,000 ש’’ח לחודש, המועצה למעשה משלמת לרשות כ- 104,000 ש’’ח לחודש, כלומר כ-2.60 ש’’ח לקוב. התושבים משלמים למועצה 4 ש’’ח לקוב. ההפרש מהווה מסוי המיועד למימון הוצאות המועצה.

להשלים לכמות מים הלא מספקת, התושבים נאלצים לקנות מים            מהמיכליות במחיר יקר מאוד—50 ש’’ח לקוב. (לרוב מוכרים בכמות של 9 קוב, 450 ש’’ח.) יש מי שקונה מים בבקבוקים.

בעיה נוספת: אובדן מים. אנשי מקורות, הוא מספר לנו, לאחרונה הכניסו חומרים כימיקליים לתוך באר (יתכן בכפר הסמוך לשכם, טעון בדיקה), לשם טיהור המים, ובכך הלכו לאיבוד כ-250 קוב ליום. התהליך הסתיים, וכעת מחכים לתוצאות המעבדה. כנראה חל זהום, אך טרם הובהר כיצד נוצר. נמשיך לעקוב אחרי נושא זה בביקורים הבאים.

מקורות טבעיים. המארח שלנו אומר שמתחת לג’מאעין קיים האקוויפר הגדול באיזור, הנמצא כעת בשליטת ישראל ומקורות.        

בדומה, גם שולטים בעין שמטה שבאדמות מרדה ,הנמצאות לא רחוק מהכפר. בורות מים ביתיים בחצר קיימים בפחות מ- 30% מהבתים, אך יבשים בקיץ. בור כזה יכול לאגור כ-50 קוב מי גשם בשנה.

הצקה מצד המתנחלים. מתנחלים מתפוח מובילים את הכבשים ועזים שלהם עד לעצי זית של הכפר, וכמובן אלה אוכלים את העלים של העצים. בנוסף לכך, בגלל התנהגות המתנחלים, לתושבים מאד קשה להגיע לעבד חלק מאדמותיהם.

בשבוע שעבר,קבוצת מתנחלים באו לאדמות איסכאכא בשעות לילה ועקרו כ-500 עצים, וביניהם גם עצים השייכים לתושבי ג’מאעין. בהמשך, הגיעו חיילים וקציני קישור אשר צילמו את הנעשה. איש לא דבר על פצויים.

חשמל. בגלל התעשיות הרבות, הם זקוקים ל-150 אמפר, מתח גבוה. אבל התושבים מקבלים ומשלמים רק עבור 100 אמפר.                

לפני 3-4 ימים, היתה הפסקת חשמל במשך שעתיים. חשמלאיים מקומיים עוזרים בשעת צורך.

זבל. נהגי משאיות ישראלים מסויימים המציאו שיטה חדשה לעשות כסף מהיר על חשבון אחרים. תחילה, הם ממלאים את המשאית עם זבל בישראל, נוסעים לג’מאעין וכשעה אחרי השקעיה, כשהתושבים בביתם והכפר שקט, פורקים את הזבל באמצע הרחוב או על אדמותיהם. בהמשך, מגעים למחצבות, קונים אבנים, ממלאים את המשאית, חוזרים הביתה ומוכרים את האבנים ברווח טוב. במקרה ונתפסים, אומרים שסתם עברו דרך הכפר. כך הם מרוויחים כפליים, בשני עסקאות בנסיעה אחת.

כשתופסים אותם או שרואים/שומעים אותם, או שמישהו ששמע על העסק במחצבות, מודיעים לראש העיר וקוראים לקצין הקשר הפלסתינאי, שעוצר אותם ומחזיק את הנהג שעות ארוכות, לעתים כל הלילה.

איסכאכא. נסענו לאיסכאכא לראות ולצלם את 500 עצי הזית שהמתנחלים מתפוח עקרו שלפני כשבוע . שני גברים שעבדו במקום, התקרבו אלינו והסבירו לנהג שלנ, בילל, כיצד ביצעו מעשה נפשע זה. באו בלילה ובעזרת הצבא סגרו את כל השטח הפתוח והיפה הזה מכל צד. כאשר חקלאי הופיע כדי לטפל בעצי תאנים שלו, אמרו לו להסתלק. הוא הודיע לשכנים והאירוע הנפשע הזה נודע ברבים.

אנתרופולוג פלסטינאי מסביר את המשמעות התרבותית של עצי הזית עבור הפלסטינאים: ״הזית … הינו סמל הזהות שלנו. .. העצים מייצגים את המשכיות האומה והשורשיות שלנו באדמה.״ (מתוך: ג׳ קוק, קאונטרפנץ, 24.08.16)

500 העצים האלה, שנעקרו, כל רכושם של ארבע משפחות האמור להבטיח את עתיד ילדיהם, שוכבים מיובשים על השדות. מראה מעציב. קשה להבין את השנאה שהובילה  את אותם מתנחלים לבוא באישון לילה, בסתר, ע״מ להרוס כך את תוצר העמל של החקלאים קשיי יום האומללים הללו.

קיצוצים חמורים במים. האחראי על המ ג’ דלס לא היה במשרד—אולי יצא לסגור ולפתוח את השיברים כדי שתהיה חלוקה שווה של מים בקרב כל התושבים. שאלנו את המזכירה (בעזרת בילל), על המצב של המים. זה לא השתנה, היא ענתה, הם עדיין זורמים רק פעם ביומיים במשך 8 שעות, ולפעמים נותרים ללא מים.

מספר תושבים נאלצו למכור כל בעלי חיים שלהם, כדי שיוכלו לשלם עבור המים המובאים במיכלויות במחירים מופקעים.