קלנדיה - המעבר מביה"ח מוקאסד שבמזרח ירושלים הביתה לעזה

משהו בלהביט בעולל הזה בן העשרה חדשים ששוחרר מאשפוז ביה"ח מוקאסד שבמזרח ירושלים והיה בדרך הביתה, לעזה, גרם למועקה.

אולי היה זה תו העצב שמשוך על פני האם ואולי הישנוניות חסרת הפשר ונרפות האברים של התינוק שגם כשטולטל מכתף האם לברכיה וחזרה לכתף לא פקח את עיניו.

יש לו בעיה בגרון, הסביר רופא שישב בטרנזיט שעוכב בצד המחסום על שבעת יושביו.

הרופא, תושב מזרח ירושלים שהיה בדרכו לבקר את משפחתו שבעזה פנה בעוד מועד וביקש אישור לנסוע לרצועה, בקשתו אמנם אושרה, אבל לבירוקרטית הכיבוש חוקים משלה.

ברגע האמת, לפני עלייתו לרכב ההסעות הייעודי לעזה, כשניירותיו נבדקו, משהו היה חסר.

אולי נייר ואולי חתימה על נייר. מה עושים? - מחכים ועוד מחכים.

למזלו של הרופא ולמזלם של האחרים, שלושה חולים ושלושה מלווים, בפעם הזאת העניין נגמר בטוב ובסופו של עיכוב הושלם החסר וניתן האות לצאת לדרך.

הלאה משם, ליד מחנה הפליטים, פגשתי מכר ותיק שחיכה למישהו והראה לי צלקת מפציעה שקרתה לו לפני שבועות אחדים ממכה כת רובה שגרם לו חייל כשהוא, הבחור, שלא יכול היה להבליג כשראה את החייל דוחף בחורה פלסטינית בכניסה לא-רם וצועק לעברה: לכי מפה זונה.

הוא שאפילו לא הכיר את הבחורה ואפילו שידע שזה עלול מבחינתו להיגמר ברע, התעמת מילולית עם החייל וזה בתגובה היכה אותו בצלעותיו וגרם לו לפצע מדמם.

בלהט השיחה על איך זה לחיות תחת כיבוש סיפר שכשהיה בן 13 ישב  בכלא. בדיוק אז, כששאלתי לפרטי המקרה, הגיע המישהו שלו חיכה, סיכמנו שנמשיך בפעם הבאה שניפגש והאיש נבלע במכוניתו של זה שחיכה לו.