תושבי כפר-עקב נופלים בין הכיסאות

מבחינת זכויות תושבי כפר עקב לכאורה עליונים על תושבי השכונות הנושקות להם. אבל יש שהברכה הופכת לקללה, יש תחומי חיים או מוות שהם נופלים בין הכיסאות ומופלים לרעה בגלל שביתם בצדו האפל של חומת האפרטהייד.

בצד הזכות - מרבית תושבי כפר עקב נושאים ת.ז. כחולות, הם בעלי תושבות קבע ישראלית שנהנים מחופש תנועה יחסי לזה של אחיהם בעלי ת.ז. ירוקות וזכאים לטיפולים רפואיים בטובים ששבתי החולים בירושלים.

בצד החובה – למרות שהם שמשלמים בקפידה את המיסים העירוניים מהחשש שהתושבות תילקח מהם, באשר לשירותי שיטור, דאר ותברואה מצבם עגום. נציגי העיריה נמנעים מלמלא את חובתם ולספק את השירותים המוניציפליים בטענה של חשש בטחוני.

באשר לטיפולי הבריאות תושבי כפר-עקב נופלים בין הכיסאות, בין הרשות הפלסטינית שאינה רשאית להעניק להם אותם למרות הקרבה הגאוגרפית לבין בתי החולים הישראליים שלעתים ההגעה אליהם מאוחרת מדי.

כך היה בתקופת המגפה, כשחמישה בני משפחה אחת מכפר-עקב חלו בקורונה ולביה"ח ברמאללה שטיפל בחולי קורונה פלסטינים אסור היה להם להגיע, וצוותי בתי החולים הישראליים לא העזו לחצות את החומה. ומה באשר למזון? – הוא סופק להם ע"י אנשי התנזים שהיו מניחים חבילות אוכל על מפתן ביתם.

למה אני כותבת את כל זה? כי הבחור שעל האלונקה הוא תושב כפר עקב שנפגע בתאונת דרכים. את הטיפול הראשוני קיבל במרפאה בשכונת מגוריו, אבל נוכח מצבו הרופאים המליצו שיתאשפז בבי"ח. אלא שההגעה מכפר עקב לבי"ח בירושלים אינה בנסיעה ישירה ומהירה כי לאמבולנס פלסטיני אסור לחצות את מחסום קלנדיה, וכך עד לשם הגיע הפצוע, הוא והצוות מרמאללה חיכו זמן ארוך לאמבולנס מירושלים ורק כשזה הגיע וכשהחיילים בדקו שכל הניירות כשרים, הועבר הפצוע בין האמבולנסים והמשיך את דרכו לביה"ח הדסה.

לחצות את מחסום קלנדיה בשעה של לא עומס עם כל הבדיקות והסריקות אמור לגזול מהאדם הסביר לא יותר עשר דקות. אבל באותו היום גזל הזמן היה כזה שאת סופו לא יכולתי לשער ולהעריך.

כשנכנסתי לחדר הראשון, זה שמוביל לבדיקות המגנומטרים, הצטרפתי לתור מתפתל כנחש של יותר מחמישים בני אדם, גברים נשים וטף, שעמדו בסבלנות אין קץ וחיכו לפתיחת השער המוביל אל מול חלון החיילות הממוגנות, אבל השער לא נפתח.

משנקפו הדקות אבדתי את הסבלנות, נגשתי אל השער החסום, הצלחתי לתפוס את תשומת לבה של החיילת שמעבר,

• ושאלתי בצעקה: מה קורה?
• את מדברת עברית?
• כן.
• יש תקלה,
• נו? מתי תפתחו?
• זה ייקח עוד זמן, את יכולה לעבור מהצד של המכוניות,  
• והם מה? שאלתי והצבעתי על האנשים שסביבי,
• הם לא, זה ייקח עוד זמן.

הזמן לא עצר וזרם האנשים גם לא, המקום שהפך לצפוף ומחניק נהייה סוג של כלוב אדם.

פיניתי את חצי המטר שתפסתי ויצאתי תוך שאני מנצלת את הפריווילגיה שלי, הצטרפתי לרכבה של אישה וחציתי את המחסום.

והם מה? – אין לי מושג כמה זמן הם עוד נאלצו לעמוד מול השערים הנעולים.