בקעת הירדן, פסאיל: ייאוש נוראי

מול התנחלות בקעות, מעבר לחומת העפר ראינו מאהל חדש וכרמים חדשים.

ניסינו לעבור בשער גוכיה כדי להגיע לראס אל אחמר ושקענו בבוץ. החלטנו לחזור ולחכות לימים יבשים יותר.

ביקור בקהילת כעאבנה ממערב לכביש אלון, בין סמרה לעין אל חילווה. זו משפחה שמעולם לא ביקרנו בה . צעירה בת 20 נבהלה מאיתנו והביטה בנו בחשד. היא מאזור ג'בע ליד רמאללה והגיעה לאזור כשנישאה לפני שנתיים. אין לה מושג איפה היא נמצאת ואין לה קשר עם אף אחת מהמשפחות השכנות. גרה פה עם בעלה ואחיו ואשתו. הטלפון ומשחקיו הוא הידיד הטוב ביותר שיש לה.

ביקור בגן הילדים ובבית הספר באל מליח

במבנה קיים שמשופץ מבפנים, ישכון גן הילדים. מהדי עשה לשתינו סיור במקום. בית הספר סגור היום.שני מבנים חדשים עם כיתות א-ג וחדר מורים. על המבנים השליכו יריעת ברזנט כדי שלט יבלוט. בחצר בית הספר דשא ירוק מלאכותי, משמש לילדי האזור למשחק עליז. ישראל הזדרזה להוציא צו הריסה על בית הספר והגן. הנימוק אתר ארכיאולוגי, עלק. ארכיאולוגים פלסטינים בדקו ומצאו שמעולם לא חפרו במקום ואין בו שום סימן לעתיקות כלשהן. לפני שהמשכנו התברר שיש פנצ'ר בגלגל. אחד הפלסטינים הביא קומפרסור ומילא אוויר בגלגל ונסענו לעין אל בידה למוסך. המוסך היה סגור והחלטנו להמשיך כך, עם הנעץ התקוע בצמיג, וקיווינו שנצליח איכשהו לסיים את היום.
קדרי, אביו של מהדי אמר שלא ישלם את הקנס של 3,000 ש"ח על פידיון פרה שהוחרמה ממנו משום שאין לו. אמר שפרה אחת לא שווה סכום כזה.  בפעם הקודמת הוחרמה פרה והקנס היה 150.  נראה שגובה הקנס הוא שרירותי ונתון למצב רוחו של מישהו.

שאלנו את מהדי מתי תושבי חומסה יקבלו פאנלים סולארים? מאז ההריסה בתחילת נובמבר אין לחומסה חשמל והם מתנהלים בחשיכה (עם פנסים קטנטנים). אמר לנו שלקהילות רועים רבות נגמרו הבטריות הנטענות מהפאנלים הסולאריים ואין לרשות כסף להחליף אותן או לרכוש פאנלים לתושבי חומסה. מבירור שערכנו במקום מתברר שלאשרף ולאבו ח'לף נגמרו הבטריות ומזה כמה שבועות אין להם חשמל.

עצרנו בג'יפתליק במכולת של ידידנו. 9 חודשים לא ראינו אותו. לפני הקורונה היינו יושבים איתו על כוס קפה אבל בחודשים האחרונים היה שם בנו, ואיתו היה קשה יותר לתקשר. סיפר שאישתו חלתה ואושפזה בשכם, שם נדבקה בקורונה. כששבה מבית חולים הדביקה את אמו, שנפטרה מהמחלה.

לפנות ערב הגענו לפסאיל, במרכז הבקעה. חזרנו לזקנים שהצבא הרס את ביתם באוגוסט 2020 וחודש אחר כך, בספטמבר, החרים להם קראוון שהסהר האדום תרם להם, ובנובמבר החרים להם מבנה של קשתות אלומיניום שבומה תרם להם, ועדיין לא שמו כיסו אותו. הבן בנה במרחק 500 מ' משם.

הריסת בתים  החרבת בית היא התעללות בלתי נתפסת באכזריותה. אם זה בחום השמש היוקדת או בכפור הלילות החורפיים, היא מותירה זקנים רועדים וחולים, או ילדים רכים חשופים ללא מסתור. כל חפציהם זרוקים מסביב, שבורים ומיואשים, ואם לא די בכך אז כאשר הם בונים לידו אוהל, באים שוב והורסים. איזה משטר דורסני ומרושע הוא זה שמביא לשטחים הפלסטינים אלפי יהודים, בונה להם וילות מקסימות מוקפות במדשאות ובעצים מלבלבים, בריכות שחיה ומתנ"סים, ואילו את בתיהן הדלים של תושבי המקום הוא הורס פעם אחר פעם. זה הבית שלהם לעזאזל !!! 
בכל פעם שאני חווה את זה איתם אני נשברת, לא יכולה יותר. ובכל פעם אני חוזרת לבית החם והבטוח שלי ואין דבר שאני יכולה לעשות !

תמונת הזקנים הללו (היא בת 55 והוא בן 60) נראים בני 90. היא עיוורת ומדדה בקושי עם מקל הליכה ובעלה עם רגל סוכרתית נפוחה ושחורה

שייתכן ויצטרכו לקטוע אותה וילדיהם - מלווה אותי כבר חמישה חודשים.

הזקנה מוזגת לנו תה ללא סוכר ומפספסת את הכוסות. התה נשפך על הכיסא שמשמש כשולחן. אני נוטלת ממנה את הקומקום ומוזגת לכולם. אני מסתכלת על הבן הנשוי ושני אחיו בני 15 ו -16. שפת הגוף שלהם משדרת ייאוש, הם שפופים ומסביבם בדים קרועים ומוטות שבורים. אני רואה משפחה שבורה. כולם חולי סכרת. ההורים נגמרים להם מול העיניים ואי אםשר לעשות כלום למענם. הבן הנשוי ישן באוהל קטן שעשוי מטלאים טלאים של בדים וניילונים. בלילות גשם הם ישנים הבן ודלאל אישתו במכונית נטושה שחונה סמוך.