בקעת הירדן: ביקור משפחות רועים ותקרית אלימה עם המתנחלים

צופות: 
שרון ג' , נורית (נוהגת ומצלמת), צביה (מדווחת), אחר כך הצטרפו עומר ויוסי  
20/11/2019
|
בוקר

יצאנו נורית ואני מתחנת הרכבת בראש העין בשעה 7.15 ונסענו ישירות לצפון הבקעה. חנינו באחד הצמתים עברנו לרכב השטח של שרון, שכבר חיכתה לנו שם. התכוונו תחילה לבקר את היאם, במאהל מתחת לדרך המובילה למאחז החדש. באמצע הדרך בעלייה, ראינו מתנחלים שהובילו אוטובוס מגורים ישן ושבור (זה האוטובוס שהיה במאחז החדש) וגם קרוואן ריק שנגרר על ידי טנדר. זיהינו את המתנחלים, צורי (מאל חמה) את מנחם (מחמדת) ואת עשהאל (מהמאחז החדש). כשראו אותנו כנראה הם התקשרו לצבא, שירד מהמאחז, אך בשלב זה לא היה שום דיבור בינינו ובין החיילים.                                                                                                                  היאם מאוד שמחה לקראתנו. החשדנות הראשונה שלה כשביקרנו בפעמים קודמות כבר התפוגגה לגמרי. היא ממש חיבקה אותנו ואתגרה את הערבית שבפינו בדיבור מהיר. שוחחנו מחוץ לאוהל, הגיע גם בעלה יחיה, שרעה את העדר ממש ליד המאהל. שאלנו לשלום הילד הנכה והיא העוותה את פניה. הבאנו להם הרבה דברים חשובים: מחצלת, שטיח, שמיכה חמה, נעליים, בגדים וצעצועים לילדים.

רצינו לעלות למאחז החדש לראות אם באמת פינו אותו. החיילים רמזו לנו שאכן פינו אותו אבל נעמדו כך שלא הצלחנו לעלות. החלטנו לנסוע לראס אל אחמאר.

הדרך לראס אל אחמאר עוברת ליד שדות חקלאיים ירוקים רחבי ידיים מושקים בממטרות שלא חוסכות במים. הדרך הייתה מאוד בוצית והנסיעה הייתה קשה למדי. הייתה הרגשה שכל רגע הרכב הגבוה והחזק מחליק ולא יציב. אבל ידיה האמונות ורוחה האיתנה של שרון הצליחו לייצב את האוטו ולהוביל אותנו בתוך הבוץ בבטחה. (אחר כך שרון הודתה בפנינו שגם היא חששה מאוד אבל חשה שאנחנו בוטחות בה ולכן הצליחה לפלס את דרכינו). משפחתה של ר' יצאה לקראתנו, כתמיד, בשמחה וחיבוקים, נכנסנו לאוהל ומייד התכבדנו בתה חם ומתוק, בפיתות טעימות ובסלט קישואים טעים מעשה ידיהן. בשיחה איתן הבנו, דרך תרגום של חברה, שהסיבה שרנין לא נרשמה  לאוניברסיטה היא שתעודת הבגרות שלה היא לא מתחום המדעים ולכן לא הסכימו לקבל אותה ללימודי סיעוד. את זה הבנו רק בדיעבד, נשוחח איתן על כך בפעם הבאה (אם נצליח לצלוח את הדרך הבוצית). הן מצליחות להגיע לגביש רכובות על חמור, ואז אין בעיית החלקה בבוץ.

נסענו חזרה ונפנפנו לשלום לאיש והאישה שגרים באוהל בדרך, איתם דיברנו בשבוע שעבר. הערנו לעצמנו שאנחנו חייבות בפעם הבאה לעצור אצלם כי נראה שיש להם רצון ליצור איתנו קשר.

קרוב לעלייה למאחז החדש כבר לא היו חיילים והחלטנו לראות אם המאחז פונה. היינו כבר בקצה העלייה, ממש לפני עיקול הדרך בנקודה הכי גבוהה ולפתע יצא מולנו טנדר שישב בו מנחם, ועצר ממש מולנו וחסם את הדרך.  נורית יצאה אליו, נקשה בזגוגית המכונית אבל "אדוני הארץ" לא הואילו לדבר איתה. שרון לא יכלה לעשות רוורס בדרך התלולה והצרה הזאת, זה היה מסוכן מדי עבורנו. ברגע זה הגיע המתנחל עשהאל ברכב נוסף והתחיל לקלל אותנו. 

שרון הזמינה משטרה וגם קראנו לחברינו יוסי ועומר, שסיימו ללוות את ב' והעדר שלו. הם הגיעו מהר וזה כמובן עודד מאוד את רוחנו. לשוטר מיקי לקח הרבה יותר זמן. ומהרגע שהגיע התחילה "ההצגה הגדולה". המתנחלים קראו לכל הכוכבים: צורי, אורי, דיד ועוד בני נוער דתיים לפי הציציות, הכיפה, שבהו בנו בלי להבין, וצילמו אותנו בטלפונים. כנראה הגיעו מאחת הישיבות בסביבה.

השוטר מיקי ניסה לדבר עם הבריונים כדרך שגננת מדברת אל ילדים סוררים, ממש התחנן בפניהם ואלה שמו עליו פס. הוא דרש מהם לנסוע לאחור ולאפשר לנו לעלות כדי לעשות סיבוב ולרדת, והם  עמדו וגיחכו בפרצופו ולא זזו. הוא ביקש מכולנו שניכנס לרכבים, אנחנו נכנסנו והם עמדו וצחקו. הם יודעים שאיש לא יעשה להם דבר, ממשלה שלמה מגבה את התנהגותם והם יעשו מה שיעלה על דעתם. להישמע לשוטר? הצחקתם אותם. "מה זה שוטר? מה זה החוק? הארץ הזאת שלנו ואף אחד לא יגיד לנו מה לעשות פה"...                                                                                      
משך שעה וחצי התנהל המחזה המביש הזה. השוטר חדל האישים, שאין לו כל סמכות עליהם, קרא לצבא. הגיעו חיילים, גם הם עמדו מנגד, גם הם קיבלו הוראה לא לגעת באדוני הארץ.

שיירת כלי הרכב אחרינו כבר הייתה ארוכה מאוד. אחר כך הגיע כוח צבאי גדול יותר של חיילים עם קסדות לראשם ואפודי מגן, כל זה כדי לגרום לחבורה של בריונים לפנות את הדרך.  בסוף הצלחנו לעבור בדרך הצרה, כש"הוד מעלותו" מנחם הזיז מעט את רכבו. הגיע קצין (גל רובין המוכר לכולנו), לקח פיקוד ועזר לשרון לרדת עם רכבה בדרך הצרה והתלולה. עכשיו המתנחלים התעצבנו. הם עמדו סביבנו מעוצבנים, קיללו והתבכיינו שבאנו אליהם הביתה, קראו, לנו  זקנות חצופות ואיחלו לנו למות (במו אוזניי שמעתי את מנחם אומר זאת). בזמן שהמכונית הסתובבה ראינו שהמאחז עדיין קיים, הפרות במכלאה, ולא נראה שהמאחז פונה.

אני מצטטת את עומר: אם זה לא היה עצוב זה היה משעשע מאוד - 5 פעילים, 15 מתנחלים, 10 חיילים ושוטר חדל אישים.

מחשבה ניקרה בראשי כל הזמן: כמה נכון המשפט מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ. אין למדינה הזאת תקווה לאחר שגידלה וטיפחה את  המתנחלים הבריונים "אדוני הארץ". 

חזרנו לראש העין בשעה 14.30.