דרום הר חברון, סוסיא, סנסנה (מעבר מיתר)
יצאנו עם מכונית עמוסה בשמיכות, בגדי חורף ומשחקים שאספו חברתי ובתה מקיבוץ אילון.
במחסום מיתר היתה תנועה ערה מאד של משאיות. שער 11 היה סגור לגמרי ושני ג׳יפים צבאיים, שעמדו אחד במעבר ואחד בכיכר, איבטחו את המעבר. בצד הפלסטיני החנייה היתה מלאה והיו גם דוכנים של מזון כמו בימים הרגילים.
הגענו עם כל הציוד שאתנו ל״מקטל אם סאלם״ ועמאר ואשתו ושני הילדים הקטנים, אדם בן השנתיים ושלושה חודשים ויוסוף בן עשרה חדשים יצאו לקראתינו. אדם קיפץ בין הסלעים בקלילות רבה כשהוא לא מרפה מבובה שהוא חיכק בידיו. הילדים הגדולים נמצאים בסמוע אצל הסבא והסבתא כי הלימודים ברשות הפלסטינית החלו.
הפעם העדר רעה באזור המגורים וערמות של קרשים וגזם מלאו את המקום, כך הם מכינים את ביתם לחורף ומכיוון שהם לא מחוברים לרשת החשמל והמים, הערמות האלה הם שיחממו אותם בחורף הקשה באיזור. לעומת זאת להתנחלויות שעל כביש 317 מעבירים עכשיו קווי מים
וחשמל חדשים.
משם המשכנו לסוסיא. פגשנו בדרך את נצר שסיפר כי היו הריסות במשך כל החודש, המינהל החרים אהלים באזור ג׳ימבה ויום קודם הרסו בית במאספר יטא.
הגענו לעזאם. שאלתי את עזאם לשלומו והוא ענה כי יש דאגות אבל מוכרחים להמשיך וציטט לי שיר של משורר פלסטיני בתרגומו של עזאם בעברית הנפלאה שלו: ״היאוש הוא לא הלבוש שלי
האסונות לא הורגים אותי
הנרות נכבשים על ידי האש והם מחייכים
תשתה את הדמעות ותבלע את המרירות כדבש
הסר את הדאגות ועשה מהם אוכל לסוס
ותתקומם כחרב בקרב״.
עזאם בנה גדר סביב הבית שלו ולשאלתי אם הוא לא מפחד שיהרסו אותה הוא ענה: עצים עקרו, בתים הרסו, אנשים הרגו אבל נשאר לי קצת כבוד ואם הוא יעלם - זה הסוף.
מבחינת מצב הקורונה באזור, הגל השני ביטא היה קשה מאד אבל כשהיינו שם המצב כבר היה הרבה יותר טוב.
בדרך חזרה למחסום מיתר בכביש 317 ראינו הרבה ערימות עפר החוסמות את היציאה של הפלסטינים לכביש ועשהאל מתרחבת.
בחזרה למחסום מיתר החניה מלאה למרות שפועלי החקלאות לא חזרו עדיין לעבודה וכן גם הסוחרים. היחידים שעוברים הם עובדי הבניין כי זו נחשבת לעבודה חיונית.
הביוב הפתוח במחסום מיתר עדיין נותן ריחו…..