דרום הר חברון, סוסיא
החלטנו לבקר את עזאם בסוסיא. מאז 1986 עזאם ומשפחתו חיים באוהל יחד עם שאר המשפחות שגורשו מהמקום בו גרו שהוגדר כאתר ארכאולוגי. למרות המגורים באוהל, סביבת האוהל תמיד מטופחת. הוא הופך זבל לזהב: עציצים בצמיגים ישנים שאותם הוא חותך בצורות שונות, את הבטון שיצק בין הסלעים כדי שבחורף לא יכנסו מים
לאוהל עיטר בגולות צבעוניות.
כשהגענו הפעם הכל היה נראה אחרת. שאלתי אותו מה קרה והוא ענה בעצב שהשנה צריכת המים הקנויים התחילה חודש מוקדם יותר. יש לו כמה בארות שמדי פעם לדבריו המתנחלים סותמים ולפעמים גם בפגרים.
סיפור המים של הכפר הוא סיפור הכיבוש. מחיר המים תלוי בדרך בה המיכלית עם המים מגיעה. אם השער ליד המוצב בסוסיא פתוח מחיר המים הוא 30 ש״ח לקוב מים, אם הוא סגור המחיר עולה ל-35 ש״ח. מחיר המים תלוי גם אם המים מגיעים בטרקטור או משאית וגם תלויים בנקודת המילוי. לפעמים מחירם יכול להגיע עד ל-43 ש״ח לקוב. להשוואה, מחיר המים לאזרחי ישראל נע בין 7 ל-12 ש״ח לקוב מים. במרחק של 25 מטר מהאוהל של עזאם עובר צינור המים להתנחלות אבל לא לעזאם.
ישבנו עם עזאם ואשתו המקסימה ונהנינו מהאויר הנפלא שעליו בינתיים עוד לא משלמים ועדיין לא מצאו דרכים לעצור אותו.
שאלתי אותו מה קרה לעציצים היפים שלו והוא ענה כי הוא משקה אותם במים שנשארים לאחר שטיפת הכלים. מכיוון שגם המים האלה הם במשורה, הכל קמל.
לעזאם היה עדר של 300 כבשים והיום נשארו לו 100 כבשים בלבד כי נאלץ למכור אותם כדי להתפרנס. קשה במחיר מים כל כך גבוה לדאוג גם להשקיית הצאן או להשקיית הגידולים המעטים שגידל סביב האוהל.
בהחלטה 64/292 שהתקבלה בעצרת הכללית של האו״מ ב-28 ביולי 2010, הזכות למים ולסניטציה הוכרה כחלק מזכויות אדם. הזכות למים קבועה בחוק זכויות האדם הבין לאומי. ״זכות האדם למים היא חיונית לחיים בכבוד אנושי״ [ועדת האו״ם לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות]
ועלינו ,לפי החוק הבין לאומי, כמדינה כובשת, החובה שלא למנוע מתושבי המדינה הנכבשת את אמצעי הקיום המינימלים. אין ספק שהזכות למים הוא אמצעי קיום חשוב ביותר. ההגדרה של עזאם על צורת החיים שלו כל כך נכונה.
ההתנכליות לאספקת המים לפלסטינים שאנו עדים להם כל הזמן, ניתוק צינורות מים, סתימת בארות, מילוי גבים שהתמלאו במי גשמים בבטון, דברים שהיינו עדים להם ודווחנו עליהם, הם כנראה אמצעי לגירוש האנשים מאדמתם שבמקרה של סוסיאֿ אפילו פליאה אלבק הכירה בקיומו של הכפר ובבעלות של תושביו על האדמות שעליהן הם יושבים.
עזאם בשפתו היפה אמר כי הוא מרגיש כמו אדם שמחובר למכשירי החייאה וברגע שינתקו את המכשירים האדם ימות.