מחסום בית לחם: אין גבול לסבל תחת מגף הכיבוש

מחסום בית לחם: אין גבול לסבל תחת מגף הכיבוש

בוקר טוב ושקט במחסום בית לחם  את זה שמעתי מהרבה אנשים שיצאו מהמחסום הבוקר. אבל אם תגיעו לטנטור עם שחר, כאשר עדיין חשוך, אף אחד לא יוכל לצלצל בפעמון ולהגיד: חמש בבוקר והכל טוב." לאורך כל הדרך שמתחילה ממול לטנטור, המון אנשים  יושבים, רובצים, ישנים או מתפללים. ממתינים. אני תמיד מבקשת רשות לצלם אותם ומסבירה שזה למען ארגון זכויות אדם ורק לעיתים נדירות מסרבים לי.  אבל היום, צעיר שדיבר אנגלית טובה, סירב לי ללא פקפוק. רבים מהם מגיעים כבר בשעה 2 או 3 לפנות בוקר למחסום הפלסטיניף שנםתח  ב 4.00, כדי לתפוס מקום בתור ולהבטיח לעצמם שלא יפסידו את מקומות העבודה שלהם. לצערי המצלמה שלי  לא מספיק טובה כדי לתפוס נאמנה את המראות הללו ובכל זאת ראו את האנשים שישנים בשדה על ערימת האבנים!

הסברתי לאותו צעיר מדוע אני מצלמת והוא הגיב בקרירות ובכעס. הוא שאל: "מה כבר עשיתם למעננו כל השנים שאתן באות לכאן?" מעט מאוד, השבתי לו ושאלתי: האם יותר טוב היה אילו אף אחד לא היה בא, אף אחד לא היה עד ומצלם ומספר את מה שהוא רואה? "ומה כבר יוצא מזה?" ענה. "לאף אחד לא אכפת, לא כאן, לא באמריקה , בשום מקום בעולם אין איש שאכפת לו ממה שקורה לפלסטינים."  הוא למד חמש שנים באוניברסיטה ומה זה עזר לו? אי אפשר למצוא עבודה בצד הפלסטיני. שאלתי אם אינו חושב  שלרשות הפלסטינית יש גם אחריות לכך. חמישה ימים בשבוע הוא בא לישראל לחפש עבודה. "אין לי תקווה, "הוא אמר. "דבר לא ישתנה אי פעם," והוסיף שהוא מכבד אותי אבל אני מבזבזת את זמני. השבתי שאולי זה כך ובכל זאת אני אמשיך לבוא.

יותר מאוחר, במחסום, רבים עברו ועצרו לידי לומר ש"היום טוב" אבל שבדרך כלל בימי ראשון המצב נורא וכדאי שנבוא אז. כמובן שאנו רואות רק את הצד הישראלי של המחסום. רוב העוברים הם גברים, חוגרים מחדש את החגורות, יש ששולחים אלי מבט לא אוהד ואחרים מחייכים ומאחלים בוקר טוב. מעניין שכמעט כל הנשים תמיד  מחייכות ואומרות מילה טובה כשהן חולפות על פני.

חייל נעים הליכות הציע לי פעמיים כיסא, אך אני חשתי שלא בנוח לשבת בזמן שאנשים שסובלים כל כך רצים לעבודה. למען האמת הייתי שמחה לשבת לאחר שיום קודם החלקתי באופן מאוד מכובד על רצפת המטבח על כתם שמן.  בשלב מסוים החייל היה צריך להזיז מחסום משטרתי שנשענתי עליו והוא התנצל על כך ואחר כך החזיר אותו לצידי. נפרדתי ממנו לשלום כשעזבתי ב 6.45 ואמרתי לו שהיה מנומס מאוד.

כבר היה אור כאשר עזבתי אך עדיין מאות אנשים  התרוצצו בחיפושים אחרי הסעות או אחר סיכוי דל שמישהו יציע להם עבודה.

"היום טוב במחסום..." כמעט עבדתם עלי.