קלנדיה - הרהורים על משטר ההיתרים

04:30 – 08:15 – ארבע תחנות פתוחות והתורים לא ארוכים. המעבר יחסית מהיר. בקלנדיה  בונים והגישה לפלסטינים הבאים ברכב קשה מתמיד. כאשר עזבתי כבר כמעט ולא היו אנשים בתור. עברתי תוך עשר דקות.

עמדתי היום בקלנדיה וחשבתי לעצמי, סתם ככה, על השינויים שחלו במשך השנים הארוכות שאנו משקיפות במקום הארור הזה ומשמעותם.  על הבירוקרטיה/ משטר ההיתרים , אולי הכלי המרכזי של השליטה הישראלית בשטחים הכבושים. מערכת קפקאית. על הבלבול וחוסר ודאות שמייצרת המערכת הבירוקרטית ה"מקולקלת", שכאשר מתבוננים בה מקרוב ומסתכלים על הפרקטיקות שלה רואים ש"הגמישות המינהלית" שכביכול קיימת, מובילה דוקא לחוסר יעילות אפקטיבית המגשימה את מטרות המערכת ויוצרת מנגנון המעכב ומאיט את תנועות הפלסטינים. האטת התנועה חיונית לצרכים של המנגנון ויוצרת תלות של הפלסטינים בשלטון וכל הייתר שניתן מוכיח זאת שוב ושוב.

חשבתי על נגישות השב"כ למידע שמכפיפה לעיונו ושימושו את כל תחומי החיים של הפלסטינים. חיסיון המידע שקיים בידם והשיקולים למניעת היתרים, פוטרים את השב"כ מהצורך לתת דין וחשבון על השימוש במידע.

משטר ההיתרים מאפשר לישראל להתרחק מאחריות כלפי הפלסטינים. מרשה שלילת חירות תנועה ופרנסה על סמך "עבירות" שאינן זקוקות לתשתית ראייתית ועל יסוד חשש מסכנה עתידית. השיטה הפכה את הפלסטינים לנאשמים בכח, התירה ענישה קולקטיבית. אין הלימה בין עבירה לעונש. אכיפה שרירותית, הענקת קדימות ל"שיקולי ביטחון" מגוונים ובעיקר חסויים, שכמעט ואינם מאפשרים התמודדות אפקטיבית כנגדם. וכל זה מסתכם בהפרה קיצונית של זכויות אדם וקניין. כליאת פלסטינים במקומותיהם. הפקרה. מה נאמר ומה נגיד.......

10:30-12:30 – פגשנו את יפעת ארליך בחיזמה ונסענו לקלנדיה ששם חיכו לנו תמי נינה ולאה. הצטלמנו והתראיינו והתוכחנו והגיע הרגע לעזוב. הצטרפנו לתור וחיכינו.... כ-45 דקות בצהרים כאשר הלחץ של הבוקר כבר חלף עבר מזמן. בתור עמדו נשים עם תינוקות על הידיים, זקנים וזקנות, וסתם אנשים הממהרים למלאכת יומם. החיילים הוכיחו כי לזמן של הפלסטינים אין משמעות – וזמן אבוד הוא כידוע אבוד לנצח. השעה היתה שעת ארוחת הצהרים הצבאית, וכנראה שעל בטן ריקה לא ניתן לתפקד. החיילים חדשים – כך התרשמנו – ואינם מבחינים בין ימינם לשמאלם. נסינו כל דבר אפשרי. טילפנו וטילפנו, נינה שרקה במלוא כוחה, צעקנו - - כלום. כל צב מצוי היה מסתחרר מהקצב המדהים... כאשר הגיע תורנו התחילה "מערכה" נוספת. לחייל לא היה מושג מי אנחנו ולמה אנחנו שם ובפרט ובכלל – והתור מתעכב ואנחנו מיואשות. פתאם הופיע קצין. חשבנו כי הנה באה "הישועה" – נו – חשבנו... וכאשר הגיע תורה של יפעת העיתונאית התחיל "מחזה" חדש. "מה צילמת" "את מי ראיינת" ומסביב יהום הסער וכלום לא עוזר. קלנדיה במיטבה.

לקום בחשכת הלילה בשביל להוכיח שהזועה נמשכת יום אחרי יום , חודש אחרי חודש ושנה אחרי שנה? אנחנו באמת יחידות ומיוחדות. אחרים – "חברינו" מכחול לבן, לא עמדו בזה אפילו שנה.