דרום הר חברון, סוסיא, סנסנה (מעבר מיתר)

זהו היום האחרון למבצע שאת שמו כבר הספקתי לשכוח. לדברי מוחמד, באותו יום יצאו יותר פועלים לעבודה בישראל משאר ימי המבצע. להפתעתי, אכן החנייה בצד הפלסטיני היתה יחסית מלאה. לדבריו, הפלסטינים פוחדים יותר מהתנכלויות של קיצונים גזענים מאשר מהטילים. 

ראינו נוכחות צבא לאורך גדר ההפרדה.

כשיצאנו מלהבים מוחמד, בעיניו החדות, ראה שטיחים זרוקים על המדרכה ועצרנו לקחת אותם כדי להביאם לאבו -סאפי. מכיוון שהיינו ברכב שאינו מתאים לנסיעה לביתו של אבו-סאפי שגר במערה, השארנו לו את השטיחים ליד עמוד חשמל שמוביל חשמל להתנחלויות. לא עברה דקה מהעצירה שלנו ומכונית ביטחון עצרה לידינו, שני אנשים במדים בתוכה צילמו אותנו ובקשו לדעת מה אנחנו עושים שם.

מוחמד בירר מאוחר יותר והשטיחים אכן הגיעו ליעדם.

החווה של ישראל קפלן מתרחבת. אני מניחה שהוא לא נוסע פעמיים בשבוע להביא מים במיכלים.

נסענו לסוסיא לבקר את עזאם שזמן רב לא נפגשתי איתו. הוא התחיל לעבוד בישראל כי כנראה שהפרנסה שלו בסוסיא נפגעה מאד. עכשיו הוא אומר שלא יחזור לעבוד בישראל. הוא סיפר לנו שבאחד הימים כשעבד באזור מודיעין עבר זוג ישראלים והתבונן בהם בעיניים לא טובות. בדרכם חזרה, עזאם שהאזין לדבריהם שמע אותם אומרים: ״כמה שהם מגעילים אבל עובדים טוב״. אמירה זו והמשטרה שהגיעה כמה פעמים לבדוק אותם הספיקו לעזאם והוא החליט לא לחזור לעבוד בישראל.

אולי בגלל זה הפרחים בעציצים שלו שבו לפרוח.

פגשנו אצל עזאם את אראלה ואהוד מקבוצת הכפרים שהיו בדרכם לבקר את הארון אבו עראם בבית החולים בחברון. (מאז הביקור ועד לכתיבת דו׳ח זה הארון העבר לשיקום ב״רעות״ תל אביב ויש צורך בתרומות כדי לשלם עבור האשפוז).

בדרך חזרה מתחת לעשהאל עמדה מכונית משטרה משוריינת.

ובמחסום מיתר שגרת הסירחון נמשכת.