חברון
נדמה היה לנו שלא יהיה לנו מה לכתוב מלבד שגרת כיבוש .
אז נדמה היה כל הדרך והסיבוב הרגיל בחברון למרות נוכחות צבאית קצת יותר מוגברת .
עד שנכנסנו כתמיד ללא בעיות דרך המחסום החדש של צה”ל בציר ציון בכניסה לשכונת קפישה. חיילנו פתחו לנו את המחסום כתמיד אבל בשובנו אותו חייל החליט שאסור היה לנו להיכנס ובטח לא לצאת כי אולי נסכן את בטחון קריית ארבע בשובנו מ-.H1
"רגע, אתם מעוכבים
". החלו טלפונים קדחתניים וזה מה שנמסר לו בטלפון ממפקדו.
"למה, מה יום מיומיים". "ככה אסור לכם היה להיכנס אז עכשיו אתם לא יכולים לצאת ".
"אתה פתחת לו את השער" אמרנו . "לא מעניין אותי."
"איך נחזור הביתה"? "לא יודע," הוא עונה .
"ייתנו לו לצאת דרך בסיס משמר הגבול אשמורת יצחק?" אני שואלת.
החייל נראה קצת המום מהשאלה המגלה בקיאות .
בדיוק מגיע טנדר של משמר הגבול. הקצין אומר לצנחן הנבוך "תעכב, תתשאל כמו שצריך ואחר כך נשתה קפה"..... ונוסע.
כל קהות החושים של צבא הכיבוש במשפט אחד.
"תן לי את התעודה", אומר החייל למ'. אנחנו מושיטות בתוקף גם את שלנו. "הוא אזרח ישראלי כמונו", צועקות . מתלבט, עוד טלפון. "טוב תנו גם את שלכם" .
מתייעץ סמוק פנים עם חברו ועם סמכות נעלמה בטלפון.
לא יודע איך "לרדת מהעץ".
כל מה שיכולנו להגיד כדי להסביר מי אנחנו ומה מעשינו ולמה כל האירוע הזה מיותר ובאיפוק ככל שניתן, אמרנו .
שוב חוזר הטנדר של משמר הגבול. הקצין המשוכנע בצדקת הדרך, השהות שם ומעשיו ,מדבר איתנו בנימוס יש לומר. גם לו אמרנו מה שצריך. מחייך ונוסע .
חצי שעה עברה עד שהחייל מלא המוטיבציה והמבולבל הרשה לנו לצאת ולנסוע הביתה. בסמכות פטתית.
"אבל תזכרו, אתם יוצאים ומיד ימינה והחוצה". (כאילו שתיכננו אחרת).
זהו .
בעיר שמלאה מובלעות של מתנחלים בין שכונות פלסטיניות, מנסה צה"ל לסמן גבול ולהתנהג כילד מופרע נטול גבולות .