הימים קשים מנשוא. תהומות של רוע שלא האמנו בקיומם. אנשים איבדו צלם אנוש וחפים מפשע שילמו את המחיר. המצב נורא ואין נחמה. דבוקים לחדשות ומתפללים כל אחד לאלוהיו. לפתע מצלצל הטלפון.  קופצים כי כל שיחה מבהילה. יותר מדי חברים וקרובים באזורי סכנה.

בצדו השני של הקו איש דובר ערבית. לבושתי לא למדתי את השפה ואני אובדת עצות. מה האיש רוצה? מנסה לבקש כי יחפש דובר עברית או אנגלית – כלום! והאיש צועק וזועק לעזרה. התעשתי. חברתי ר. דוברת ערבית והחלטתי כי משם תבוא ישועתי. הסתבר כי מדובר באמבולנס פרטי ובו בחור פלסטיני בן 24 שנרצח במלחמת פושעים וגופתו הובהלה לאבו כביר ימים אחדים קודם לפרוץ המלחמה. עקב מאורעות מלחמת חרבות ברזל החליטו במכון לרפואה משפטית לשחרר את הגופה לקבורה. אמבולנס פרטי עם נהג ערבי הוזמן. לנהג נאמר כי יש לו אישור מעבר במחסום ברטעה. משפחת ההרוג חיכתה לו בצדו הפלסטיני של המחסום. הקבורה אמורה הייתה להתקיים בחשכת הלילה, בכפר זהר אל עבד. מושג לא היה לי היכן על הגלובוס נמצא הכפר הקטן הזה. בקושי הבנתי כי הנהג נתקל במחסום פתע מאויש באנשי מילואים. איפה המחסום? אני שואלת. “אין לי מושג” אומר הנהג. לחברתי ר. מה עושים??? למי נפנה?

מתחילים מסע טלפוני – איש לא עונה. ווטסאפים עפים לכל רוח – הקיר ודאי עונה יותר מהר! כלום – והיאוש הולך וגדל. בינתיים הנהג מנסה לשכנע את אנשי המילואים במחסום הפתע שיתנו לו לעבור. אלה מצידם בקושי מבינים מה רוצים מהם. פקדו עליהם שאיש לא עובר – וזהו! הנהג שאיבד סבלנות – הוא מחכה כבר שעות אחדות, החושך ירד והדרך חזרה בחשכת הלילה מסוכנת, פותח את דלתות האמבולנס ומסמן כי בכוונתו להוריד את הגופה לכביש ולהסתלק. שהחיילים יעבירו את הגופה – לו נמאס.

ואז קרה הנס! חייל מילואים דובר עברית לקח מהנהג את הטלפון לדבר איתי. עכשיו נאלצתי, באחת עשרה בלילה כשאני כבר חסרת סבלנות ורותחת מכעס, לתת לחייל הנחמד שיעור מפורט בבירוקרטיה של הכיבוש.  נאלצתי להסביר לו מה היא ‘העברת גב אל גב’ ומדוע האמבולנס שלידו לא יכול לעבור לשטחים הכבושים. בורות בהליכות הכיבוש הן נחלת הכלל כנראה. “גברתי אל תתרגשי הכול יהיה בסדר”. ואכן – הגופה נשארה באמבולנס ואחרי חצות הלילה עבר המת למנוחתו האחרונה.