בית פוריכּ
נקודות עיקריות: מתנחלים מאיתמר מטרידים את החקלאים של בית פוריכ ובית דג'ן. לחקלאי שני הכפרים יש קרקע על הרכס שעליו ממוקמת התנחלות איתמר. החקלאים מתקשים לעבד את אדמתם, או למסוק את הזיתים. בשני הכפרים הושקעו מיליון ו-200 אלף שקל במערכת של צינורות כדי להביא מים
ממעיין בעמק, מערכת שמשמשת את שני הכפרים. על הפרויקט עבדו 4 חודשים והוא יכול היה להיות גמור, לולא הפסיקה רשות הטבע הלאומית את העבודה ומנעה את סיומו. כ-90% של התלמידים אשר סיימו תיכון ממשיכים ללמוד באוניברסיטאות, אבל אינם מצליחים למצוא עבודה בתחום התמחותם במקום כלשהו בפלסטין.
בית פוריכ: נפגשנו עם ראש המועצה ח'. בעת שחיכינו לו שיתפנה לפגוש אותנו, בדקנו מקרוב תמונה גדולה מאוד של כיפת הסלע עם סביבתו, תלויה על הקיר. התמונה כולה יוצרה בריקמה! מיליוני תפרים זעירים בצבע— כל תפר במקומו. זה יפהפה.
חקלאות: בית פוריכ ממוקם בעמק עם גבעות המקיפות אותו. בקצה השני של העמק נמצא הכפר הקטן בית דג'ן. על הרכס הדרומי של הגבעות ממוקמת התנחלות איתמר. האדמה בעמק, ועל רכס הגבעות שייכת למשפחות בבית פוריכ, אך החקלאים כבר לא יכולים להגיע לאדמה על הגבעות. המתנחלים הרגו שני איכרים, אחד מהם היה זקן אשר בדק את עציו. מספר מתנחלים יידו אבנים לעבר ראשו, גם אחרי שהוא נפל, עד שהוא מת. האחרים כבר לא מעזים ללכת לחלקות שלהם.
בקיצור, לחקלאים יש גישה רק ל- 60% של השטח השייך לבית פוריכ. ואילו 40% מאדמתם עבורם עכשיו מחוץ לתחום. כמובן, זה גורם הרבה סבל למשפחות.
כ״פשרה״, המינהל האזרחי נותן לחקלאים 2-3 ימים בשנה לטפל בעצים שלהם, ועוד 2-3 ימים כדי למסוק את הזיתים. זה פשוט לא מספיק זמן כדי באמת להשלים את העבודה. לכן, בחודש האחרון של המסיק הם קיבלו עזרה מאורגנת מישראלים באמצעות אירגון יש דין. יש דין עזר להם גם בניהול בעיות משפטיות שהיו להם עם המתנחלים. אנחנו נתנו להם מס׳ הטלפון של יעקוב מנור, כדי להגביר את העזרה במסיק הבא.
המתנחלים גוזלים לא רק אדמותיהם, אלא גם את מקורות המים שלהם. על אדמה השייכת לבית פוריכ, ליד הכפר בית דג'ן, ישנם מעיינות מים. שני הכפרים תמיד התחלקו במי המעיינות כדי להשקות את הצאן שלהם. עכשיו מתנחלים מאיתמר גם השתלטו על המעיינות האלה, ואינם נותנים לרועים להשתמש במים.
צה׳׳ל: חיילים באים לכפר בצורה אקראית – לפעמים כדי לעורר פרובוקציה, ולעיתים לקחת מישהו לחקירה. יש בסיס צבאי לא רחוק מבית פוריכ, על יד הכביש הראשי שמוביל להתנחלות אלון מורה. לפלסטינים אסור לנסוע על הכביש הראשי הזה, הם חייבים לנסוע מסביב על כביש צדדי. ואלה שגרים בבית דג'ן מוכרחים לעבור דרך בית פוריכ כדי להיכנס ולצאת מהכפר שלהם. יש שמירה של הצבא על הכביש הזה תמיד, יום ולילה. הצבא יכול להקים מחסום על הכביש צדדי, ולבדוק שאף אחד אינו נכנס או יוצא. לפעמים הם דורשים כי נהג משאית יפרוק את הטנדר שלו, והם בודקים את כל תוכנו. אין זמנים מוגדרים לבדיקות, הן אקראיות לחלוטין.
התמונה מראה מגדל הממוקם אסטרטגית בכניסה לכפר בית פוריכ, ועליו מספר מצלמות. כך הטכנולוגיה מבטיחה שהאח הגדול איננו מחמיץ את המראות והקולות היומיומיות של באי ויוצאי הכפר.
חשמל: שלא כמו ביאטמה, שבה חוסר בתשתית מונע מהתושבים שימוש במזגן בביתיהם, בבית פוריכ אין שום בעיה רצינית עם חשמל. הם משלמים עבורו, וישראל מספקת אותו.
מים: זו הבעיה החמורה, במיוחד עכשיו כאשר הקיץ כבר כאן. האוכלוסיה של בית פוריכ ובית דג'ן מונה ביחד 19,000 נפשות. אף על פי כן, חברת מקורות מקצה לשני הכפרים יחד, רק כמות זעומה של 24 ס"מ מים לשעה. לפני כמה חודשים נעשה ניסיון לפתור את המצוקה. העמק שבו הם ממוקמים הוא ואדי ביד'אן. שני הכפרים קנו את הקרקע של ואדי ביד'אן בתקופת השלטון העות'מאני. המעיין נסרויא, ליד ההתנחלות חמרה, היא על קרקע בבעלות שני הכפרים. הכפרים השקיעו ביחד מיליון 200 אלף שקל כדי להכניס מערכת של צינורות ולהביא את המים אל הכפרים. הפרויקט התחיל לפני שמונה חודשים. העבודה נמשכה ארבעה חודשים, 7.5 ק"מ של צינורות הותקנו. בשלב זה רשות הטבע הלאומית הפסיקה את העבודה, ומנעה את השלמת הפרוייקט. בית פוריכ תכנן לקבל 500 קוב של מים ליום. אין להם שום מושג מתי או איך הם יכולים להשלים את הפרוייקט. ובינתיים אין הם יודעים כיצד יסתדרו עם הקצבת המים הלא-אנושית של חברת מקורות.
תעסוקה: כל שנה יש כ 4000 תלמידים במערכת החינוך של בית פוריכ. 190 תלמידים, כ-90% מאלה שמסיימים 12 כיתות לימוד, ממשיכים ללמוד באוניברסיטאות. אבל הבוגרים לא יכולים למצוא עבודה רבה בשטחים הפלסטיניים. חלקם מוצאים עבודה ברשות הפלסטינית, אבל מעט מאוד. כ- 80% של העובדים הפלסטינים מקבלים היתרים לעבודה בישראל, והם עובדים בעבודת כפיים, אף על פי שהם בוגרי אוניברסיטאות. קבלת היתרים לעבודה בישראל אינה קלה. כל משפחה של חשוד בפעולה נגד ישראל או ישראלים, נענשת כולה ובני המשפחה אינם רשאים לקבל היתר, ואישורים קיימים מבוטלים.
האנשים הצעירים מרגישים חנוקים. ויזה כדי לעבור למדינה אחרת ולמצוא עבודה, יקרה מאוד. ואלו שמצליחים לעבוד בחו"ל שולחים כסף הביתה. ראינו כמה וילות מקסימות כשנסענו דרך הכפר. אלה, נאמר לנו, נבנו בכסף שנשלח מחו"ל. זה לא יוצא דופן עבור מישהו לבנות בית בכפר, ולאחר מכן לשלוח את אשתו ואת ילדיו לחיות להתחנך בפלסטין, בעוד האב ממשיך לפרנס את משפחתו מחו"ל. הם לא רוצים שהילדים יאבדו את התרבות שלהם, את השפה ואת קשרי המשפחה.