קלנדיה

אני לא יודעת אם יש לכיבוש ספר חוקים, אבל אני כן יודעת שהמשותף לכל חוקי הכיבוש היא השרירותיות.
להכיר את כל החוקים והתקנות והצווים וההגבלות שהצבא, הריבון, משית על הפלסטינים זו משימה קשה עד בלתי אפשרית גם בגלל שהם רבים כל כך ומתרבים ללא הרף, אבל בעיקר כי שקשה לתת בהם היגיון.
שרירותי הוא גם החוק שקובע שגבר תושב השטחים מעל גיל חמישים וחמש רשאי להיכנס לירושלים בלי אישור.
למה דווקא חמישים וחמש? - למה לא עשרים וחמש? - למה לא שמונים וחמש?
למה לא כל מי שגר בשטחים רשאי להיכנס לישראל בלי אישור כמו שכל מי שגר בישראל רשאי להיכנס לגדה המערבית בלי אישור?
הפלסטינים שגרים תחת שלטון הכיבוש אולי לא קראו את ספר החוקים הזה שישנו או איננו, אבל כל אחד מהם, כל מי מהם שחפץ חיים, מכיר לשם שרידותו את החוקים כולם.
את חוק החמישים וחמש הכיר גם האיש שפגשתי, ובגלל שהוא כבר בן חמישים ושש, ובגלל שהוא מחפש מקור פרנסה, הוא רגיל להיכנס לעתים קרובות לירושלים, לאסוף בקבוקים ריקים אותם הוא מוכר ב- 30 אגורות לבקבוק.
יום לפני שנפגשנו הסתובב האיש בירושלים כדרכו, הפעם בשכונת מוסררה, פשפש בפחי האשפה, אסף בקבוקים.
בגלל שהוא בן חמישים ושש הוא לא פחד כשראה ניידת משטרה מתקרבת וגם כשהניידת נעצרה על ידו והשוטרים ירדו לא חשד ולא חשב שזה נגדו.
אבל השוטרים חשבו אחרת.
שוטרים הרי תמיד יודעים יותר טוב והם הרי החוק גם כשהחוק לא לצדם.

• "תעודה" אמרו לו.

כששוטר אומר "תעודה" זו לא בקשה, זו פקודה שאיום לצדה.

האיש הושיט את התעודה, "אני בן חמישים ושש, מותר לי..." 

- "תוריד את המעיל ותוציא כל מה שבכיסים" הורו לו. הוריד, הוציא.

- "גם את הטלפון" המשיכו. גם את הטלפון.

- "תשים את הכול על הכביש". שם על הכביש.

תוך דקות מצא האיש את עצמו אזוק בניידת והוסע למגרש הרוסים, למוסקובייה.
כל הלילה ישב האיש על כיסא, רועד מקור ומפחד.
ישב וחיכה ולא ידע למה הוא מחכה. גם כשעברה השעה שבה עליו לקחת את התרופה למחלתו המשיך לחכות. הכדורים נשארו עם כל מה שהיה בכיסי המכנסיים על הכביש במוסררה.
כשנגמר הלילה המשיך האיש לחכות.
בשעה תשע (בבוקר) באו ולקחו אותו, "לחקירה" אמרו.
בחדר החקירות ישב חוקר עם ניירות. החוקר לא שאל את האיש דבר ולא חקר אותו. קרא מה שהיה כתוב בניירות וכשגמר לקרוא אמר לשוטרים: "תשחררו אותו".
שוב מצא את עצמו האיש נוסע בניידת המשטרה אבל בלי אזיקים.
הביאו אותו למחסום א-זעים, שם הורידו אותו.
כשהסתלקו השוטרים חזר האיש לירושלים, למוסררה, קיווה שאולי ימצא דבר מה מחפציו שהשאיר שם אתמול על הכביש, אבל כלום.
כשפגשתי אותו בקלנדיה הוא עוד רעד. אולי רעד מהטראומה אולי רעד מהמחלה שממנה הוא סובל.
חירותו הושבה לו, אבל לא המעיל ולא הטלפון עם התמונות הילדים שלו וגם לא הכדורים שהיו בשקית שבכיס המכנסיים שעבורם שילם 130 שקלים.
לסיפור הזה של איש אחד שנפל קורבן אין מוסר השכל אבל יש בו נקודת מבט שמצטרפת להרבה נקודות שיוצרות קו עבה ושחור של מציאות חיי הפלסטינים שחיים תחת משטר של טרור תמידי.