קבר רחל - איפה הכיפה של קבר רחל אמנו?

מחסום 300, התנחלות שובו בנים במתחם קבר רחל, סוואחרה א-שרקייה

מחסום 300: ביציאה מהמחסום פועלים רבים הממהרים לעבודה. העובדה שניתנים יותר אישורי עבודה בהחלט מורגשת. רוב העוברים גברים, אך הנשים ,המעטות יחסית, העוברות מחייכות ומברכות אותנו – ולו רק במבט מהיר. בכל משמרת אנו תוהות איך התרגלנו כולנו לנהלי המעבר במחסומים – כאילו מדובר "בחלק" מחיינו. האלימות שבעצם נהלי המעבר, שהיא לחם חוקם היומיומי של אלפי אנשים מתקבלת על כולם כמובנת מאליו? רק תשפרו את ההתנהגות והכל שפיר? 55 שנות כיבוש הכהו את חושינו? פניהם של העוברים ושבים מספרים את הסיפור יותר מאלף מילים!

קבלת הפנים שחיכתה לנו הייתה ממש "לבבית". רוח הזמנים החדשים – זמני בן גביר וסמוטריץ, כבר מורגשים. מיד, אבל ממש מיד נדרשנו לזוז לכאן ולכאן – לא פה ולא שם – הכל תלוי במצווח – שוטר או חייל. השנאה כלפינו הצליחה לאחד את כל לובשי המדים – הבוגדות המסוכנות הגיעו. כאשר ניסינו לצלם התנפלו עלינו בכל הכוח הבירוקרטי האפשרי. "אסור לצלם" הם. אנחנו "זה שטח ציבורי – מותר". הם "תסירי את התמונה מהטלפון". אנחנו "למה רק צילמנו את העוברים והשבים לא את החיילים". שוטר "ענק" התקרב אל המצלמת, כל הווייתו שידרה איום ובלית ברירה נתנו לו למחוק את הצילום. המשכנו לעמוד ולהתבונן. הופיע איש לבוש בגלביה עם משפחתו ושוב צילמנו – את המשפחה. חייל שעמד באזור התחיל בצעקות ובקללות – שאפילו הנייר לא סובל. השתדלנו להימנע מעימות שאין בה תועלת.

התנחלות "שובו בנים" בקבר רחל: אנחנו פוקדות את ההתנחלות הזו מעת לעת. היא ממוקמת ממש מאחורי המבנה שבו נמצא הקבר. המקום התרחב אך מוזנח מאד. המון פסולת למיניה בכל מקום. על החומה המפרידה את ההתנחלות מבית לחם סימנו מקומות חניה למתנחלי המקום. דבר דומה ראינו בכפר עקב – מסתגלים לנסיבות, פלסטינים וישראלים כאחד. שאלנו עבדקן מסביר פנים האם ניתן לעלות לגג המבנה וממנו לראות את כיפת קבר רחל. הוא שלח אותנו לגרם מדרגות שלדעתו יובילו אותנו לגג המבנה. לגג לא הצלחנו לעלות מהמדרגות הללו אבל את הטינופת שהתגלגלה שם ראינו גם ראינו. החלטנו לנסות מדרגות אחרות, גם ללא הצלחה. לבסוף פגשנו מתנחל מסביר פנים שהציע כי נלך לביתו, נאמר לאשתו ש"נעם אמר שתתן לנו להציץ מחלון חדר הילדים". לצערנו אשתו לא הייתה בבית ונצטרך לדחות את העניין לביקור הבא.

סוואחרה א-שרקיה: המחסום הזה הוא "מחסום רשימה". סוואחרה א-שרקייה היא כפר/שכונה פלסטינית הממוקמת מדרום מזרח לירושלים. בעבר הסתמכה סוואחרה א-שרקייה על תשתיות ובהם בית ספר ומרפאות של הכפרים הסמוכים שיח' סעד וג'בל מוכבר. כיום חוצה החומה ביניהם וכך נותרו תושבי סוואחרה א-שרקייה מנותקים מבני משפחותיהם, ממקומות עבודתם ומהשירותים שנשארו מעבר לחומה. יחד עם זאת נקבעו שורה של הגבלות שרירותיות ואכזריות על תושבי הכפרים. מחסום הרשימה הוא דוגמא בולטת לכך – מי יעבור בדרך הקצרה והנוחה ומי יטפס אל מעבר להרי החושך. מי ברגל ומי ברכב, ומי מבני המשפחה. צריך מורה נבוכים בכדי לפענח את ההנחיות האלה.

נכנסנו לשיחה עם אחד העוברים שציין בחיוך סרקסטי כי על מנת לעבור במחסום הזה צריך שתי מכוניות: אחת שתביא אותך מירושלים לצד הישראלי ואחרת שתאסוף אותך בצד הפלסטיני. הכניסה למחסום היא בשביל שמשני צדדיו גדר. גם אלה המורשים לעבור ברכב חייבים לצאת ממנו לטפס במעלה הגבעה, לדבר עם החיילים, לחזור למכונית ולחכות לפתיחת השער. יש אמנם קופסת אינטרנט בכניסה למעבר הרגלי – אך כמו כל הכפתורים והלחצנים והאינטרנט בכל המחסומים – היא כמובן לא פועלת. חסרי המזל שאינם מופיעים ברשימות חייבים לעבור במחסומים המרכזיים שבסביבה. זה מצב בו "מגרדים את האוזן הימנית ביד השמאלית". עוד אחת "מנפלאות הכיבוש". האופן בו ניתנים אישורי המעבר במקום מעוררים מחשבות וחשדות.

חמש דקות נסיעה ואנו בעולם של בעלי הזכויות – הכובשים. חג האורים מסביב ולחוגגים סבלם של השכנים בכלל לא מפריע.