בוקר קשה בקלנדיה
הגענו לקלנדיה ב-5:15 לערך. חנינו בחניה והתקדמנו רגלית כדי לעבור לצד הפלסטיני. בחוץ עדיין חשוך, אך יש כבר לא מעט אנשים.
כשהגענו פנימה קידמו את פנינו תורים ארוכים, יוצאים מהסככה ומשתרכים בדרך המוליכה אל המחסום בין גדרות הפח הלבנות, במה שהיה פעם חלק מהחניה. נראה שרק 4 עמדות בידוק פתוחות. עמדה 5 לא פועלת. הקיוסק סגור, רק מוכרי הבייגלה והעוגות כאן. אנשים מתלוננים שהתורים מגיעים עד הכביש. אומרים שגם אתמול המצב היה גרוע. מישהו מספר שהגיע לעבודה רק ב-9, והמעסיק – במפעל בעטרות – רצה לשלוח אותו הביתה.
לנשים שהגיעו נתנו להשתלב בתור בכניסה למכלאה השמאלית. בתור הזה בצד השמאלי אין גדר בהתחלה, ולכן המקום מועד לפורענות. כמה פעמים נראה היה שיחלו שם דחיפות והתורים יקרסו. התרשמנו שרק בשל העובדה שהגיעו נשים ואיפשרו להן להשתלב בתור, הגברים בלמו את עצמם ולא היתה קריסה מוחלטת של התורים.
ח' מכרנו הגיע וסיפר שבמהלך החג לא חזר לביתו בגלל הסגר. ישן אצל המעסיק במודיעין. הוא עובד במאפיה בשוק. מספר שהשוק היה מלא בסוכות והגיעו הרבה קבוצות למאפיה, לראות את התנור העתיק. כן סיפר שבנו התחתן. השמחה לא היתה שלמה. הם גרים בבידו, ובשל הפיגוע בהר אדר הוטלו מגבלות על הכפרים הסמוכים. במקום 800 מוזמנים הגיעו רק כ-80 והוא נאלץ לזרוק הרבה בשר שקנה לכבוד האירוע.
כשהגענו השער במעבר ההומניטרי היה פתוח ורק הקרוסלה מנעה את כניסת האנשים משם. אבל האנשים, למודי נסיון, חיכו ליד השער ולקראת 6 אף סגרו אותו מיוזמתם... ב-6:10 כבר המתינו לא מעט אנשים ליד השער ועדיין לא הגיע מישהו מהמת"ק כדי לפתוח. ואז קרסו התורים בתור הרגיל, והפכו לערימת אדם אחת גדולה, זועקת ודוחפת. אנשים מבוגרים יותר עוד ניסו לקרוא אל הצעירים שיפסיקו לדחוף ולארגן את התורים אחרי ערימת האדם, אך בכל פעם שנפתחו הקרוסלות שוב נוצר בלגן. בסופו של דבר המבוגרים יותר נכנעו ונסוגו לאחור. הספסלים המעטים שנותרו התמלאו. לקח כ-40 דקות עד שהתורים שוב היו מסודרים.
רק ב-6:20 לערך הגיעו סוף סוף נציג המת"ק ומאבטחים והחלו לפתוח את המעבר ההומניטרי. כעת נפתחה גם עמדת הבידוק החמישית. העומס היה רב. לפחות השאירו את המעבר ההומניטרי פתוח עד השעה 8 לערך. בשלב מסויים, כשהגיע אדם בכסא גלגלים, מייד פתחו בשבילו את השער שליד הקרוסלה במעבר ההומניטרי, ואחד המאבטחים ליווה אותו אל נקודת הבידוק ודאג שיפתחו עבורו את השערים שבצד הקרוסלות כדי שיוכל לעבור עם הכסא.
בינתיים שוחחנו עם אדם שסיפר שחי כ-15 שנה בארצות הברית. יש לו דרכון אמריקאי וגם לאשתו שנולדה בארה"ב, אך היא ממשפחה פלסטינית. במשך השנים הרבו לבקר את המשפחה ובשלב מסויים החליטו לחזור כדי שהילדים ישמרו על הזהות הפלסטינית שלהם. אומר שכאן גם קל יותר לשמור על המשמעת של הילדים ושלא יתדרדרו לסמים ולתרבות רעה.
ב-7:30 לערך הצטמצמו התורים והצטרפנו לאחד מהם, בעודנו משוחחות עם ידידנו ה"אמריקאי". עדיין לקח לנו כ-40 דקות לעבור לצד הישראלי.