בקעת הירדן, חמרה והסביבה

8.45 – מחסום זעתרה. יש חיילים בטרמפיאדות ובמגרש החניה והמחסום פתוח לתנועה.

התנחלות מגדלים – תנופת בנייה בהתנחלות. סיפרו שהבנייה היא גם על שטח פרטי פלסטיני ושהפלסטינים מפגינים ומצליחים פה ושם לעצור את הבולדוזרים.

פסאיל – חוץ מעומר לא היו גברים בכפר. מאז ההריסות עדיין לא בנו כמעט כלום; לוחמים לשלום הביאו מוטות לבנייה, אך הם עדיין מונחים על הקרקע. רק אוהל מטבח בנו. גם את כל ערימה החפצים פינו.

עצרנו לשתות מים מהברזים אשר בחומה המקיפה את אחד הבתים בכניסה לכפר. זו פינת הנצחה לסבא שמת ובה מים צוננים ותמרים לכל עובר אורח.

מחסום חמרה

לא מאויש, אבל למען לא ירגישו הפלסטינים ששכחו אותם, למען יזכרו שהם תחת כיבוש [ובכיבוש תמיד אפשר להתעלל בהם, ולו בקטנה, ללא שום סיבה] חסמו במחסום מסלול אחד בשני מקומות שונים. כל התנועה נעה במסלול בודד ומעשה נס של מתרחשות תאונות כאשר 2 מכוניות באות מכיוונים מנוגדים. בעבר שמענו שהמסלול השני נסגר בגלל מחסור בכוח אדם, והיום ? כאשר המחסום לא מאויש? מה התירוץ לסכן ככה חיי אדם?

בדרכנו ראינו בולדוזר מגביה את חומות העפר הנפשעות המפרידות בין הבקעה למרכז הגדה, בין כפרים וקהילות רועים לבין בתי ספר, מרפאות, בתי חולים, מרכזי מסחר ופרנסה. שאלנו את הקצין האחראי "למה?" והוא יענה מייד: "כדי למנוע פיגועים". "מתי היו פה בכלל פיגועים?" שאלנו. הקצין חגג את נצחונו: "בגלל החסימות - אין." הקשינו: הרי אפשר לעבור את החסימות גם ברגל ולעשות פיגוע... פה הוא התבלבל, הסתובב והלך.

ועוד פשע נתעב: נחסמה גם הכניסה היחידה לאל מכסר, בקושי מטר וחצי. אפשר אומנם להגיע לכפר מסביב, מכיוון שכם, אבל זהו עיקוף ענק והצאן ומיכליות המים נותרו מעברה השני של החסימה כי שם הם שדות המרעה של הכפר. ואיך יביאו עכשיו מים לכפר? ואיך יגיע הטרקטור לשדה? למי איכפת? הרי המטרה היא לגרש את כולם לשטח A , לערים הצפופות ומוכות האבטלה, והבקעה תהיה לנו.

ובשעה שתיים בצהריים קיבלנו קריאה בהולה ממשפחת דראגמה שבצומת ליד משכיות והרי הסיפור: חמור קטן , אפור לבן, רעה בסמוך לכביש אלון מתחת להתנחלות משכיות.  גבירתו שמתגוררת בצומת הסמוכה השגיחה עליו ועל הכבשים שרעו שם. השוטר ניסים וקנין עבר בסביבה, ואולי הוא נקרא על ידי המתנחלים שעינם צרה בפלסטינים הרועים באזור ומייד אסר את החמורון. קשר אותו בחבל לפגוש האחורי והחל לנסוע בעלייה התלולה למשכיות. החמור התקשה ללכת ונגרר בקושי עד ש...פק ! החבל נקרע. אך לא איש אשכולות כוקנין ירתע. בשאריות החבל הוא קשר את החמור האומלל לידית הדלת והמשיך לגרור אותו במעלה הכביש.
רק כשהגיעו פעילי תעאיוש עם מצלמותיהם עצר השוטר לצד הדרך ולאחר דין ודברים יצא מהמכונית, כיתף את הנשק והמשיך לעלות ברגל אל ההתנחלות, ואנחנו איתו.

נכנסנו לתוך ההתנחלות (בנה של הרועָה נותר בחוץ, בשמש, וחיכה לחמורו), החמורון נקשר לעץ והתחלנו להמתין. 3 שעות המתנו. השוטר הוחלף אחרי כשעה וחצי באיזה בחור מפוקפק שטען שהוא שוטר אך סירב להזדהות או להציג תעודות וישב במכונית אזרחית לבנה בעלת חלונות כהים. עוד 8 חיילים הוזנקו למקום והצטרפו לשניים שבשער ההתנחלות. כל כוחות הביטחון הללו שמרו על ביטחון מדינת ישראל מפני חמור קטן, אפור עד לבן, שעמד בשקט, עיניו עצובות ובגבו פצע נשיכה מחמור אחר. החמור לא התנגד למסע במעלה הכביש ולא להמתנה הארוכה (3 שעות). בסבלנות חמורית עמד שם וחיכה.  עד ש"לוכד החמורים" שהוזמן החל להכניס אותו לרכב ההובלות שלו - אז כרע ארצה והחל לבעוט ולנשוך ולזעוק.... מעודי לא חיבבתי חמורים, הם היו חלק מהנוף ותו לא. אך פה אני חייבת וידוי: במהלך שלוש השעות שהמתנו בחברתו, התאהבתי... דמותו, ראש רכון ועיניים עצובות, לט עוזבת אותי יום ולילה.  
ה"שוטר" הבלתי מזוהה ולוכד החמורים סירבו למסור לבעלי החמור דוח על סיבת ההחרמה, וכל אישור אחר המעיד על כך שרכושם נלקח מהם. לכל היותר אמרו: "שיבוא אלי אז אתן לו," אבל השוטר היה בתוך ההתנחלות והפלסטיני מנוע מלהיכנס אליה וה"שוטר" סירב לגשת אל הפלסטיני.
ואיך יקבל הפלסטיני את חמורו בחזרה? והאם יקבל?

כאן בסרטון - הפארסה שהיינו עדות לה במהלך המשמרת: 

ולסיום – כשנסענו הביתה בשעה 19.30 – עברנו ליד שדה חרוש מול התנחלות מכורה. טרקטור נסע בין הערוגות המכוסות ניילונים. עוד אנו תוהות על השתילה המוקדמת, כמעט עלינו על זאטוט חובש כיפה כבן 4 שישב על הפס הצהוב שבשולי הכביש בצד השני ונופף לנו לשלום. לבד הוא ישב שם, ללא השגחה. כנראה שייך לטרקטוריסט. כל גובהו בישיבה לא יותר מ 40 ס"מ ובשעת דמדומים זו בקשי הבחנו בו ובמזל לא פגענו בו. ולאבא לא אכפת?